עד לרשימה הזו לא נדרשתי ולא ספרתי לעצמי את הנשימות שלי בשעת כתיבתה של רשימה,אבל אני מתאר לעצמי שזה הרבה נשימות שאני נושם כדבר מובן מאליו,וגם כשאני לא כותב,אני נושם ומסניף לתוך ראשי בכל נשימה שאני נושם בשעת כתיבתה של הרשימה הזו,תמהיל של אוויר ומנה אחת זעירה של זיהום כימי שמתחיל את מסעו במרומי הארובות של תחנת הכוח שאני גר במרחק מה ממנה,לאחר שהוא משולח כפסולת,מחזקתה של חברת החשמל.אני לא מבין את ההגיון של בניית ארובות לגובה רב,אם הזיהום שמשולח לעבר השמיים בתהליך ייצור החשמל,כבד מן האוויר עליו הוא נישא,ומה הטעם לשלח זיהום לשמיים,כשהוא שוקע ארצה בסופו של דבר.הזיהום לא מתפרק בריאקציה כימית במגע שלו עם האוויר,לעומת זאת הוא מתפזר על שטח עצום.בעוד מנה של זיהום עולה לי לראש,אני חושב לעצמי שחברת החשמל בנתה את ארובות התחנה לגובה רב,כדי להגן על עובדיה ולהרחיק מהם את סכנת הזיהום.למרים את עיניו לשמיים,ומתבונן ממרחק בארובות המעשנות,מתגלה ענן ארוך שמתרחק לאיטו מן הארובות ועל הדרך שלו מוסיף גוון צהבהב לאוויר עליו הוא נישא.הזיהום נישא ברוח עד לביתי.ובדרכו מאבד גובה ויורד אלי מן השמיים,אני לא יודע אם הוא צונח אלי כמו עלה של עץ בשלכת או מחליק אלי באלכסון,בדומה לאבן שמתגלגלת במדרון של הר,אלי מגיע הזיהום כשהוא מהול כתוסף כימי לאוויר שאני נושם,ועולה לי לראש דרך דרכי הנשימה שלי,ומשמש כתוסף כימי למחשבותיי,וכחומר למחשבה והשראה לכתיבה,אני עדיין לא יודע אם הזיהום מצטבר במוחי או מתפרק ומתפוגג תוך כדי הכתיבה.לאחר תהליך מתמשך של ריאקציה כימית אני מכור לחשמל,ואני לא יודע מה עשיתי בחיי ללא הריאקציה הכימית שמתחוללת בראשי,בין הזיהום לבין מחשבותיי,ייצור חשמל ואוויר נקי אני למד על עצמי בכל נשימה שאני נושם,לא הולכים ביחד,אין כימיה.על הדרך שאני עושה על הנייר,אני סובל מקוצר נשימה וחנק תוך כדי כתיבה,גם מבחילה שאני מקבל מן הצחנה הוירטואלית שעולה באפי,כנראה כתופעת לוואי להתכווצות הראש שלי.

באותו הזמן ממשיכים המפעלים הכימיים שבמפרץ חיפה להיפטר ללא לאות מן הפסולת הכימית שהם מייצרים כסרח עודף,על הדרך שלהם,כל המפעלים הכימיים ביחד,וכל מפעל בנפרד.להם אין מה לעשות עם הפסולת שהם מייצרים.קונים לפסולת כימית אין,ושימוש מעשי מושכל לפסולת כימית,לא נמצא עדיין,ולפסולת כימית אין מזבלה שתושלך אליה לאחר הייצור,כלומר יש,מזבלה מאולתרת,הפסולת הכימית משולחת מתוך ארובות שמשתלחות לעבר השמיים כסיגריות שלופות,ובדומה לעשן עושה את דרכה אל השמיים הפתוחים,בדומה לאשפה שמושלכת למזבלה,ובדרך למעשנים הפאסיבים,נמהלת הפסולת באוויר שמשמש גם לנשימה.חוץ מן התמהיל שהחומרים יוצרים עם האוויר,הם גם נמהלים ביניהם בעת פגישה מקרית באוויר ויוצרים במזבלה ריאקציות כימיות שונות ומשונות שאיש לא חשב או חלם עליהן,ואלה מוסיפות ונמהלות זו עם זו או מפרקות זו את זו באוויר,ויוצרות ריאקציות כימיות נוספות,שאיש לא חשב עליהן בדרכן להגיע בנחיתה רכה מן השמיים אל דרכי הנשימה של המעשן הפסיבי,שבעל כורחו תורם את דרכי הנשימה שלו לניסויים כימייים,שאני תוהה עכשיו אם למפעלים הכימיים במפרץ חיפה יש רשיון רפואי לעסוק בבניסויים על בני אדם,יש ריאקציות כימיות,אני מתאר לעצמי,שמועילות לבריאות,אני מתאר לעצמי,ומרפאות כמו בדרך נס מיני חוליים חסרי שם,שכנראה התפתחו מן הרעות הכימיות שבאוויר,וטרם נמצא להם מרפא בדרך המקובלת,ואחרות שהן רעילות,אני מתאר לעצמי,ומסוכנות לנשימה.האוויר לא מפרק את החומרים הכימיים השונים,הוא גם לא שומר אותם אצלו,במיוחד לא מוטציות של כימיקלים שכבדות ממנו,ובעזרת רוחות הן נפוצות לכל עבר.גם תושבי האזור ממשיכים לנשום בינתיים את האוויר המתוסף בחומרים כימיים,מי יודע כמה כאלה משמשים באוויר.אני לא יודע לומר כמה אנשים כבר חלו ומתו במהלך השנים מאז החלו להשתתף בניסוי הכימי החדשני,ולנשום את האוויר המתוסף במסגרת מחקר שנועד להשפיע על האבולוציה האנושית,וכמה עוד יחלו וימותו אם יוסיפו לנשום ולהכשל בנשימתו,כנראה שהרבה מדי.כמה תינוקות נולדו עם ראש קטן לצריכת אוויר נמוכה,וכהסתגלות לכימיקלים שבאוויר,וכמה יוולדו בעתיד.אבל ים של כסף נשפך בעבר,נשפך בינתיים וישפך גם בעתיד,לתוך הכיס הגדול שלעולם אינו מתמלא,של אותם בעלי המפעלים,לעיריית חיפה ולמדינה.     

עד שפורסם הדוח של האו.אי.סי.די על מצבה המוסרי והפילוסופי של ישראל בין העמים הנאורים,לא הייתי איש מאושר בחיי,או שלא ידעתי להעריך כמה מאושר הייתי או קרוב לאושר,ואני נצרכתי לחיזוק חיצוני,ולעומת זאת חייתי את חיי,והתנהלתי במרחק של נגיעה מקו העוני,קצת מעליו או קצת מתחתיו.במהלך חיי גיליתי על עצמי בדרך הקשה,שאושר זה לוקסוס או טובת הנאה קיומית שאפשר לי לחיות ולהתנהל בלעדיה במסע החיים שלי עד הנה.בהזדמנות זו שניתנה לי לאחר פרסום הדוח,אני ממהר וקושר בהערת אגב את חסרונו של האושר כחומר למחשבה בין כל נתוני החיים האחרים שלי שמשמשים בעירוב בתוך ראשי לעבר הפסיכולוגי המפוקפק שלי,בהעדר תשתית מתאימה בנפשי או הכנה מוקדמת לחיים מאושרים.האמירה הכי מרחיקת לכת באופטימיות שלה,שסחטתי מעצמי,בעניין של אושר,והייתה לי לומר לכל מי שהיה קשוב לאמירותיי,כהכרה ראשונה שלי בקיומו והתקרבות שלי למרחק של נגיעה,שנראה לי כי אני בדרכי להגיע אל האושר שממתין לי היכן שהוא בהמשך הדרך במסע החיים המסובך שלי.הדוח החשוב התפוצץ לי בפנים כאמת פילוסופית וקיומית,גם על עוני וגם על אושר,ואני גיליתי לראשונה בחיי שהייתי מאושר יותר משחשבתי ולמדתי מן החיבור הפילוסופי שנוצר בראשי,שעוני ואושר הולכים טוב ביחד.אני לא ידעתי כי האושר כבר היה איתי כל חיי,בדומה לעוני,והוא שימש בשקט כל חיי כעני,במרחק של נגיעה ממני ואפילו אינו עולה לי ביוקר או בעבודה קשה,למעשה הוא הסתתר בתוך כיסי הריקים מכסף וחימם אותי מקרוב כל ימי חיי בסמוך לקו העוני או מתחתיו,וחיכה להזדמנות של פעם בחיים,להגיח ולצאת מתוכו,ולהתגלות.הדוח קבע בפסימיות מוסרית,כי ישראל היא מדינה מושחתת,ואזרחיה עניים וחסרי יכולת כלכלית לקנות שחיתות,אבל הוסיף וקבע באופטימיות פילוסופית,שהם מאושרים,לאחר הקריאה המושכלת בדוח אני מבין כי האושר הוא תחליף ראוי לביטחון כלכלי,והמסע לאושר עובר או מתחיל דרך העוני,יש לי רק בעיה אחת קטנה עם האושר,אני ניסיתי לקנות אוכל במכולת עם האושר החדש שלי,וזה לא הלך לי.העשירים שבהם,על פי אותו ההגיון,כנראה מושחתים והמסע אל העושר עובר דרך השחיתות.אם אני ישראלי,אני חושב כאן לעצמי כרגע,מוקסם משום מה,מן החיבור האופטימי שנעשה בדוח בין עוני לאושר,כחיזוק לפתגם שמרבה נכסים מרבה דאגה,ואני עני,למזלי הטוב,אני מאושר,אליבא ד האו.אי.סי.די.נראה לי שקיבלתי מהדוח מן חיזוק למחשבה שלי,כשהזדמן לי לחשוב על אושר,שאושר לא צריך להיות תלוי בדבר. 

אני קיבלתי חיזוק מן הדוח של האו.אי.סי.די,וזו הפעם הראשונה בחיי שאני מודה כי אני מאושר.כרגע אני מנסה להסתגל במחשבותיי וברשימה שאני כותב,למצבי החדש כאיש מאושר,אני לא יודע לומר בינתיים,אם אני מאושר בגלל השחיתות שמשתוללת ללא מעצורים במדינת ישראל או בגלל החיים שלי מתחת לקו העוני.

ממשלת ישראל בודאי מעודדת מן הדוח.זה נכון שהמדיניות הקלקלית שלה טוחנת את האזרחים ומוציאה עניים רבים תחת ידיה