- בתקופה האחרונה היא ממש מוציאה אותי מדעתי. כל ערב. כאילו מחפשת מה לעצבן אותי. דברים קטנים, אתה יודע, אבל מטריפים.

- תן לי דוגמא?

- לא משהו שנראה לי הגיוני עכשיו או אפילו למחרת כשאני חושב על זה, זה קצת מבייש לתת דוגמאות כי אני מגיב לא בפרופורציה - אבל היא מצליחה לגרום לי לצעוק ולהשתולל. זה לא אני.

- אז רוב הזמן כשאתם ביחד אתה מתעצבן או שלפעמים נחמד גם?

- אנחנו דווקא חברים די טובים ורוב הזמן נהנים ביחד. לא יודע מה זה.

- אולי אתה פשוט עייף בערב ורגיש בתגובה שלך? אחרי יום עבודה ארוך.

- אולי, אבל ההצקות האלו ממש מייצרות לי כאב בטן מרוב עצבים. לוקח לי יותר משעה לחזור לעצמי ולהרגע. לפעמים אנחנו לא מדברים עד הבוקר ולפעמים אני מרגיש צורך להתנצל על התגובה המוגזמת שלי. כאילו אני לא ממש שולט בזה.

- מעניין... וזה כל ערב אתה אומר? גם בימים שאין לחץ בעבודה, או כשאתה חוזר מוקדם למשל?

- כמעט כל ערב. לא משנה מתי אני חוזר ואפילו אם היה יום מדהים בעבודה.

- תתאר לי את הכאב שאתה מרגיש.

- מין לחץ חזק בבטן העליונה על הסרעפת. מקשה לנשום לפעמים. מין עצבנות כזו.

- וזה לא קורה לך בעבודה, גם כשמישהו מעצבן אותך ממש?

- לא... לא ככה. כנראה משהו באיך שהיא מכניסה לי את זה.

- ואתה תמיד מרגיש צורך לצעוק עליה במצב הזה?

- כן. אני ממש לא מצליח להשתלט על עצמי. בא לי לפעמים לשבור משהו. לא עליה חס ושלום, אבל מין עצבנות ותיסכול בלתי נשלטים.

- וזה קורה אחרי ארוחת הערב או לפני?

- כשאני חושב על זה עכשיו – זה אחרי.

- תגיד: מה הסיכוי שזה הפוך? כלומר קודם מציקה לך הבטן ואז אתה מתעצבן?

- מה ??? אין מצב. אתה מנסה לסנגר עליה?

- לא, אני מנסה לבדוק אולי זה משהו שאתה עושה או אוכל רק בערב שעושה לך רע.  יש ימים שהיא איננה ועדיין אתה עצבני בערב?

- אמממ... האמת שבשלישי היא יצאה עם חברות בערב והתעצבנתי מול הטלוויזיה, כמעט שברתי את השלט. אבל זה היה בגלל החדשות.

- תראה, אני לא אומר שזו לא היא שמעצבנת אותך, פשוט נשמע מוזר שזה חוזר כל ערב – אפילו כשהיא אינה... יש לפעמים תופעות פיסיולוגיות שמשפיעות על הרגשות שלנו ואנחנו מנסים לפרש אותם כאילו היו תוצאה של משהו חיצוני ולא תמיד זה נכון.
למשל ידוע שחוסר שינה גורם לדכאון. תשאל מישהו שמנעו ממנו לישון כמה לילות למה הוא מדוכא והוא ייתן לך הסבר מנומק מה רע לו בחיים. לא בטוח שזה נכון, אבל ה"אני" הלוגי שלו תופס פיקוד ונותן הסבר מנומק לתחושה. ומי יודע מה היה קודם: התחושה הפיסיולוגית גורמת לנפשית או להיפך. ואולי שתיהן שלובות.
- מעניין. יש מצב שזה הלחמניות שאני טוחן בערב?

- בטח. אם אתה רגיש קצת לגלוטן למשל, ובעיקר בערב, יש סיכוי שאתה מפתח לחץ בקיבה כמה זמן אחרי הארוחה, ועצבנות היא תוצאה ידועה - עד שזה מתעכל. תחשוב שלפעמים תפוס לך שריר בכתף מהטניס מלפני כמה ימים והתחושה היא של סטרס בכל איזור הכתפיים. המוח מזהה את הסטרס ואז ה"אני" מסביר שזה הפרויקט המלחיץ בעבודה, או סיפור מצויין אחר, ככל שאתה יצירתי. כל מה שאני מציע זה להיות ער לתחושות גופניות ולברר האם הן משפיעה על ההרגשה.

- אז תכלס: אשתי גורמת לי לעצבנות או הלחמניות עם הביצה הקשה? או כמו שאומרים מה הביצה ומה התרנגולת? חחח.

- צודק. אולי בסוף תעבור לאכול עוף בערב...

כמה מאמרים מעניינים:

קולות הנפש, רפואה הוליסטית, פסיכיאטר, כאבי גב ונפש

הכיסא מולי עודו חם ואני ממהר לרשום הערות אחרונות במחברת, לפני שהתובנות יתמוגגו בלהט האימון הבא שיתחיל בעוד רבע שעה. הנייד רוטט על המדף.

- אני יודע שאתה פנוי. 10:30 עד 10:45. איך הזכרון שלי?

- מרשים. מה חדש?

- אני צריך עצה מחבר. מיני אימון אם יש לך כוח בהפסקה.

- בוא ננסה.

- ספרתי לך שבשנה האחרונה השכן החדש חונה בחנייה של אבא שלי מידי פעם. אבא מגיע עם הקניות והחניה חסומה. הוא מתקשר אלי שארד לטפל בייצור הזה. לא מעניין אותו אם אני עם לקוחות במשרד. החניה קודמת לכל.

- תזמין משטרה או פקח עיריה.

- עשיתי. לא עוזר. לטענתו הוא חונה רק "לכמה דקות" ועד שהם מגיעים, אם בכלל, ממילא הוא זז לקצה הרחוב. הוא משתמש בחניה כל יום כשאבא שלי לא בבית. ובתור פנסיונר אבא, שיהיה בריא, תמיד חוזר כשהחניה תפוסה. הבעיה שזה החריף: התחלתי לקפוץ לחלון כשאני שומע רכב חונה מתחת לבנין. מחכה לרכב של השכן – יורד בריצה ועוצר אותו בצעקות. אבל לרוב אלו סתם מכוניות אחרות בשכונה, בחניות הסמוכות. אני לא יכול לעבוד כמו שצריך. אני יושב דרוך כל הזמן.

- ממש מעצבן. אתה בטח לא מרוכז בעבודה. בסטרס כל הזמן.

- ממש ככה. אבל אתמול שמתי לב שגם הילדים "נדבקו ממני". כשהם בבית הם התחילו לקפוץ מהכורסא ולרוץ לחלון אם נשמע להם שמישהו מתקרב לחניה של סבא. גם הם דרוכים. מטורף, לא? אז לא רק שאין לי פתרון - יצרתי בעיה לכל המשפחה בהתנהגות שלי.

- למה אתה לוקח אחריות על הבעיה של אבא שלך? אני זוכר אותו מטיולי השטח – הוא עדיין חזק, בלי עין רעה. למה הוא לא מטפל בשכן בעצמו?

- לא נעים לו. אמא מכירה את אח שלו. ברור שלי שזה אחריות שלו אבל אני מחפש פתרון המון זמן ולא מוצא וזה ממש מתסכל. חשבתי אפילו להציע לאבא לעבור דירה, וזה פתרון טפשי כי לשנינו נוח שהוא גר מעלי.

- ומה יקרה אם לא? אם לא תחפש פתרון.

- מה??

- אנחנו מכירים כבר שלושים ומשהו שנה. נכון? תמיד כשצריך להרים איזה פרויקט – פונים אליך. אתה דוחף ועוקר הרים ומקים צוותים עד שהכל מנגן מושלם. זה אתה.

- נכון.

- אתה "פותר בעיות" באופי שלך. רואה בעיה ומייצר פתרון. מקרשים או מבטון אבל תוך כמה דקות הכל עובד. ומה הכי קשה ל"problem solver"? לעזוב בעיה לא פתורה.

- אתה מציע לי לעזוב את הבעיה הזו? מה ההגיון? מה זה נותן?

- אני מציע, ולא רק לגבי הבעיה הנוכחית, להפנים שלפעמים יש בעיות שאין להן פתרון. לפחות במסכת הערכים שלך או בסדרי העדיפות שלך. הרי יכולת להקדיש לזה כמה חודשים בבית משפט ולהתעסק רק בזה עד שזה ייפתר, או לחילופין יכולת לפנצ'ר או להצית לו את הרכב. אבל זה לא אתה. לא תחייה עם עצמך אם תשתמש באלימות. וגם יש לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר לבטל את זמנך על איזה דביל.

- בהחלט. בעיקר שהשכן לא ממש בריא בנפשו. אמא אומרת שהוא על כדורים המון שנים. אז להתעמר בו כפתרון לנושא – לא בא בחשבון.

- אז קח את החמלה הזו ונניח שאחרי חודשים של צעקות, אולי זה מה שהוא מסוגל לעשות. השתפר המצב מאז שהתחלת להעיר לו?

- נראה לי שקצת. עכשיו הוא רק פורק את הקניות או הדברים שהוא מביא הביתה ולא חונה יותר מחצי שעה.

- יופי. אז הוא מתאמץ. זה משהו. ובצד שלכם - במקום חוש השמיעה שפיתחתם, שאתם שומעים רכב שחונה בקצה הרחוב, אולי אפשר להחליט לשים מוסיקה במשרד או בבית? להתרגל לחזור לשגרה. דמיין שהושמעה צפירת הרגעה.

- קשה.

- אני מבין שקשה, אבל תכלס יש פה שינוי דפוס יותר כללי שאני מקווה שתאמץ: "לא כל בעיה חייבים לפתור".

- המממ... זרקת פצצה ואני יודע שנגמר הזמן...

- כן... שחרר. תחשוב אם אתה יכול להשיג שקט נפשי בלי לפתור את הבעיה הפעם.

- תודה יא אח. מרגיש שירדה לי אבן מהלב.

- אז איך היה השבוע שלך?

- בסדר. אתה יודע. עבודה, בחורות. רגיל.

- מה זה רגיל? הכרת מישהי מעניינת? ניסית לצאת קצת מהתבנית של הבחורות ללילה אחד? לפתח שיחה ולהכיר. משהו ממה שדיברנו...?

- לא ממש. שמע. כיף לי להכיר כל ערב מישהי ואני מאוד נהנה מהסקס. אפילו טוב בזה. אתה יודע שאני יכול להמשיך כל הלילה...

- זה כבר הבנתי. אז מה הטעם בחפירות שלנו כאן אם אתה לא מתכוון לעשות שינוי?

- אני חושב שאתה לא מבין את גודל השינוי שנדרש... אולי אני עוד לא בשל.

- שמע, אם טוב לך ככה – אני מפגן.

- לא טוב לי אבל "פה זה פה".

- מה הכוונה?

- לפני כמה חודשים אני מגיע לבית של חברים. מפה לשם, באמצע הלילה אני מתעורר מסטול לגמרי ורואה שהלחץ על הבטן שלי - זה איזו בלונדה ערומה ששוכבת עלי, ישנה. הרגליים שלי על השולחן קפה, אבל אני מבין שמה שמעיר אותי זה האנחות של החבר הכי טוב שלי על הכורסא ליד. הוא באאוט לגמרי ואיזה מישהו מבצע בו מין אורלי. זה כל מה שאני זוכר מהאורגיה הזו. למחרת, כשאני מספר לו שזה היה פה של גבר הוא מגחך ואומר: "עזוב – פֶּה זה פֶּה". מאז זה נהיה אצלנו ביטוי כזה שאומר – לא נורא, היה נחמד.

- הבנתי. אז נחמד לך בחיים.

- שמע, איתך אני מרשה לעצמי להיות די כן. יחסית... לא באמת טוב לי. אם אבא שלי היה יודע מה אני עושה הוא היה מעיף אותי מהבית.

- לפי מה שסיפרת לי עליו הוא אבא אוהב. למה אתה חושב שהיה מגיב ככה?

- הוא שמרן. אמרתי לך שהוא מסורתי. אורגיות וסמים זה לא ה"כוס תה" שלו, בלשון המעטה.

- אוקי. אז אתה לא מספר לו. עם מי אתה חולק?

- רק עם חברים. למשפחה שלי אין מושג – הם לא יבינו את הצורך שלי. אם היו יודעים היו מנתקים איתי קשר.

- נראה לי קצת קיצוני. אתה בטוח?

- תאמין לי.

- תרשה לי לשאול משהו, לא בביקורתיות אלא בשיקוף הדברים שלך: למה חשוב לך להשוויץ בכיבושים שלך? לספר עם כמה נשים שכבת בכל לילה, לפרט כל פעם על האורגיות.

- אני מניח שזה הדרך שלי להבין לאיזה סוג אני נמשך.

- מה הכוונה סוג? אתם הרי לא מדברים כמעט לפי מה שאתה מספר.

- על זה בדיוק רציתי לדבר איתך היום... אמממ... תראה אני מרגיש שכאן אני יכול להגיד הכל. בלי שיפוטיות.

- תודה. בהחלט.

- אז זהו ש... זוכר את כל הבחורות שסיפרתי לך עליהן?

- בערך... אתה רוצה להגיד שהמצאת את הכל?

- אה, לא ממש לא! הכל אמת... כמעט... הכל היה באמת, רק הן לא היו נשים...

שתיקה. אני מעכל ואצלו הקפצנות הרגילה הופכת לנינוחות מדהימה. מחייך באופן מבוייש אבל בטוח.

- ואוו. זה היה כיף להגיד את זה. זה הסוג שאני באמת רוצה להכיר. גבר שיאהב אותי עם כל הדפיקויות שלי. ואין כזה. כולם מחפשים סקס לערב אחד.

- תודה שאתה חולק איתי. אני מרגיש שעכשיו אפשר להתחיל לעבוד באמת. בוא נחשוב איזה גברים היית רוצה להכיר.

- ואתה יודע מה הכי מעצבן באלו הנחמדים?

- מה?

- מתנהגים כמו הומואים! אני אומר להם: תהיו גברים!

- קראו לי "דוד הבכיין" במשפחה. אני לא בוכה כמו בחורה אבל אתה שם לב...

- כן העיניים שלך מתמלאות כשמדברים על משהו מרגש. למשל כשהזכרנו את התקופה שהבן שלך היה חולה.

- אני לא שולט בזה

- אבל אתה מתבייש. למה? כי אתה גבר? כי גבר לא בוכה?

- בדיוק!

- מי אמר??

- מה זה מי? כולם. אבא שלי, דודים שלי, חברים מהצבא.

- מה לא בסדר בגבר שבוכה?

- אי אפשר לסמוך עליו. גבר צריך להחזיק את הבית. להיות הסלע הזה שתמיד אפשר לדעת שהוא שם. אני אבל ממש לא כזה לצערי.

- אתה לא שם? אי אפשר לסמוך עליך?

- אני חושב שאפשר דווקא

- אז מה הבעיה? איך הגיוני שהגוף שלך, המוח שלך, רוצים לבכות ומישהו חושב שצריך להדחיק את זה? כשאנחנו חונקים את הבכי זה מייצר סטרס ופוגע בבריאות. ומצד שני כשבוכים - אתה משחרר את כל הכאב והתסכול ומרגיש אחרי כן רגוע יותר. נכון?

- זה נכון, לא חשבתי על זה ככה.

- כמו צחוק. לצחוק את אוהב?

- מאוד!

- אני רואה. אתה עושה הרבה צחוקים... אז הצחוק, כמו הבכי, חשובים. הן תגובות טבעיות שמפרקות לחצים ושומרת עלינו לא רק נפשית אלא ממש בריאותית.

- מה הכוונה בריאותית?

- הבכי והצחוק מפיגים לחצים וממש שומרים על לחץ דם, הלב, המערכת החיסונית ומקלים על כאב – בעוד שסטרס עושה את ההיפך. אז לא רק שזה לא בושה לבכות – זה ממש טיפשי לעצור את עצמך.

- אז אני לא דפוק לדעתך?

- דפוק? ההיפך. אתה בריא יותר בזכות זה שאתה נותן לעצמך לבכות. זו לא קללה, זו ברכה. אני מניח שזה הקל עליך להתמודד עם התקופה הלא קלה שעברתם. יותר ממישהו שהיה מנסה להשאר מאופק למול ילד סובל. יש סיכוי שטיפוס מאופק מדי עלול להשבר נפשית, לחלות בעצמו בעתיד או פשוט לברוח מההתמודדות.

- זה כנראה מה שקרה עם אבא שלי. הוא לא הגיע לבקר את הנכד בבית החולים בזמן הטיפולים. כעסתי עליו מאוד ועכשיו אני פתאום מבין שפשוט לא היה מסוגל להתמודד.

- סביר מאוד. אתה יכולת לצאת למרפסת, לבכות קצת, להתאושש ולחזור. לדעתי זה מה שעושה אותך גבר חזק באמת. בסופו של דבר תמיד היית שם. זמין.

- אין לך מושג כמה הקלת עלי. שנים אני מסתובב עם התחושה שמשהו לא בסדר אצלי.

- אז אם עכשיו אני אגיד לך "דוד הבכיין"? מה אתה עונה?

- אני מבין שזה תפיסת העולם שלך, אבל זה מצויין בשבילי.

- יש לך באמת אומץ לענות ככה?

- נראה לי שכן. אני מוכן אפילו לשיר לך את זה...

- מצחיק אתה

- ובכיין

שנים אני מחדד את נושא התגובה האוטומטית. מנתח מצבים, מפתח שיטות להתמודדות, מנסה להתאים ליכולות המתאמן שלפני. ובכל זאת אני תמיד (לא) מופתע מחדש עד כמה אנחנו עבדים של התגובתיות שמכתיבה את חיינו החברתיים.
- הוא אמר דברים בסגנון של: "לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו לישון עד 10 כשבא לנו. יש אנשים שעובדים כמו חמורים ולוקחים אחריות על החיים". ועוד כל מיני...

- תתנקתי לרגע מהמילים שנאמרו. נסי להזכר מה היתה ה"מוסיקה"? מה אמר טון הדיבור? מה אמרה שפת הגוף?

- הוא פשוט צרח עלי במין הסטריה נוראית בטון צפצפני. הגוף שלו היה בהסתערות. לא נראה לי שהיה ממש בשליטה.

- ואת? איך את הרגשת?

- אני... כמו תמיד שאחי מתנפל עלי. התכווצתי וחזרתי להיות ילדה קטנה שאחיה הגדול והחכם מראה לה כמה היא טפשה. שוב.

- את חושבת שאת טפשה?

- רוב הזמן לא. אני יודעת שהוא ממש חכם. אבל בסיטאציות כאלו יוצא כל האויר מהבלון ואני נשארת מרוקנת. לגמרי. לוקח לי כמה ימים לאסוף את עצמי מהרצפה.

- בואי נחזור וננסה להסתכל על מה שקרה שם מהצד.

אני מביא כיסא פלסטיק ושם אותו בניצב לזוג הכסאות שלנו. מבקש ממנה לעבור לשבת בו, ומניח את התיק שלי במקום בו ישבה מולי.

- שבי פה ונסי לדמיין אותי בתור אחיך בסיטואציה. התיק שלי ייצג אותך. אני יודע שזה לא פשוט. אבל הרעיון הוא להסתכל מהצד מה קרה שם. להיות כביכול מתבונן אובייקטיבי מהצד. יש? מצליחה לחזור לשם?

- אממ... אני חושבת שכן.

- נפלא. ידעתי שעם מישהי יצירתית כמוך זה יעבוד. מה את רואה?

- אני רואה אותך, כלומר אותו, צועק ומתעצבן ואותי מתכווצת בכסא. ממש לגודל של התיק.

- יופי. היות ואת מתבוננת מהצד ולא בסערת הרגשות כמו התיק הזה – מה נראה לך מציק לו באמת?

- מציק לו??

- כן. מה עובר עליו? למה הוא מגיב בכזו התקפה אגרסיבית. הרי להתקיף ולברוח הם אחים קרובים. למה הוא במצב Flight or Flight?

- אתה חושב? חשבתי שהוא סתם כועס שאני מתנהגת בטפשות אופיינית.

- אם היה חושב שאת משתטה, היה משיב אולי בביטול. אולי היה מנסה להסביר. אבל הוא משתולל. משהו כואב לו. מה לדעתך? תסתכלי בחמלה מהצד. כאילו היה ילד בכיתה שלימדת.
היא נרגעת וכמו נפל האסימון – היא חוזרת למקומה הטבעית, מהדקת את המשקפים אל אפה ואומרת ברכות:

- ואוו... אני מצליחה לראות את מה שאתה מתאר. הוא באמת כמו ילד שאיבד שליטה. אבל לא אחרי שלקחו לו את הקלמר, אלא אחרי  אחרי שאמרו לו שאבא שלו בבית חולים. הוא מבוהל !

- וממה הוא מבוהל לדעתך?

- אני מניחה שדרך החיים שבחרתי מפחידה אותו. בעיקר מפחיד אותו שאני מאושרת. הוא עובד במקום שממש שונא ואני מציבה, בלי לשים לב, מראה על הבחירות שלו בחיים.

- ממש !  את מאיימת על קיומו כמעט... על הגדרתו מה נכון ומה שגוי. ובעיקר שהוא רואה אותך קורנת ומסופקת והוא מרגיש מתוסכל כנראה. אז אני חוזר לסיטואציה ההיא: מה היתה התגובה שלך?

- ניסיתי להתגונן ולהסביר לו למה אני צודקת ועובדה ש...

- סליחה שאני קוטע, ומה התגובה של "את מהצד" כלפיו?

- אני מרגישה את הכאב שבו, כשהוא צורח עלי.

- שימי לב להבעה שיש לך עכשיו על הפנים. החצי חיוך המכיל הזה. מה דעתך עליו בתור תגובה? זה מבט שאומר הכל.

- אני מניחה שזו תגובה הולמת. אבל הייתי רוצה לחבק אותו ברגע הזה, למרות שאני לא בטוחה שיסכים...

- כמו שדיברנו: את התבנית הזו שניכם עושים כבר כמה? 30 שנה. איך מצליח לכם? לא עובד ! שווה לנסות אחת אחרת. לא?

- יהיה לי קשה לצאת מהתגובה הרגילה שלי. איך אני לא מגיבה באוטומט?

- את מעבירה לנצור. אפילו לא לבודדת. לא מגיבה. עוצרת לרגע. לשתי שניות. מדמיינת את עצמך עוברת לכיסא פלסטיק לידכם. כמו עכשיו. ואולי מחבקת.

- שנים שלא התחבקנו. יכול להיות כיף. להעביר לנצור ולחבק. רשמתי.

- ...המזוודות היו ארוזות ליד הדלת, חצי שעה לפני שהמונית היתה אמורה להגיע, ישבנו שתינו על המיטה שלה ובכינו. "את חושבת שאני עושה את הדבר הנכון?" – היא שאלה. "ברור שלא, מה יש לך לחפש שם?" – רציתי להגיד לה - "את עדיין יכולה לבטל את הכרטיסים!" אבל מצאתי את עצמי אומרת "תסעי, תסעי. יהיה בסדר!" אין לי מושג איך יצאו לי המילים ההיפך מהמחשבות. כל השבועות האחרונים חפרתי לה בנשמה שהיא עושה טעות ודווקא ברגע הזה, כשביקשה סולם לרדת מהעץ הרגשתי צורך לתמוך בהחלטה שקיבלה.

- נראה לי מעשה מקסים לעשות בתור הורה. לתמוך בהחלטה העצמאית של הבת שלך, מה עוד שהיא נלקחה בניגוד לדעתך. אבל לא קל, הא?

- לא קל, הוא אומר לי. בחודש שעבר לא ישנתי יותר מכמה שעות כל לילה. חושבת מה עשיתי. למה לא עצרתי אותה.

- ואיך היא מסתדרת שם?

- בהתחלה היתה מתקשרת כל כמה שעות. להתייעץ, להלחץ בעיקר מבעיות קטנות – חלק מהריהוט היה חסר, לא ידעה איך מבשלים כל מיני דברים, האינטרנט לא עבד טוב. בשבוע האחרון אנחנו מצליחות לדבר רק לפני השינה כי היא מגיעה גמורה מהעבודה.

- טוב, זה לא פשוט להדריך צוות בארץ שאת לא מדברת את השפה. אבל אני מבין שהיא מסתדרת בהדרגה. אז למה את לא נרגעת?

- אני מנסה להגיד לעצמי את המנטרה שאני אומרת לה "זה כולללה שעתיים טיסה מפה. פחות מלהגיע למעונות בבאר שבע". אבל אני לא רגועה. בכל זאת בחורה ולבד.

- גם היא לחוצה מזה? להיות לבד?

- מה פתאום. היא אומרת שהיא במייטבה כשהיא לבד. זה נכון. מאז שהיתה קטנה היתה כזו: בונה בחצר, מרכיבה דברים, מארגנת את הילדים של השכנים שישחקו במשחקים שהמציאה. היא לחוצה שלא תצליח בעבודה. שהיא לא מספיק טובה להקים את הצוות.

- אז את פשוט לא מצליחה לשחרר. נכון? היא כבר גרה כמה שנים מחוץ לבית כשלמדה. והסתדרה, לא?

- אתה יודע כמה פעמים נכנסנו לאוטו ונסענו אליה כשלמדה.

- כמה?

- האמת שבשנה הראשונה היו איזה שלושה משברים בהפרש של שבוע, ואז בשנה השניה רק כשנפרדה מהחבר שלה וזהו. אבל טלפונים כל ערב. כמו היום.

- אז את סומכת עליה שתצליח, או שאת חוששת כמוה שהיא לא טובה מספיק.

- אני יודעת שאשמע פולניה, אבל אחרי שניהלה פה את הצוות בשנה האחרונה – זה קטן עליה. היא מנהלת טבעית – תאמין לי. מפחיד אותי רק המהירות שהיא מתקדמת. בזמני לקח עשור להיות ראש צוות והיית צריך להיות ותיק לפני שהיה סיכוי שתעבוד בחו"ל.

- אז הפחדים האלו שלך. לא שלה. למה את חושבת שקשה לך לשחרר?

- אני דואגת לה. מה השאלה?

- אבל את צריכה לתת לה לעשות את הדרך שלה. עם התמיכה שלך כמובן, אבל זו הדרך שלה. לא שלך. תשחררי אותה. מה יקרה אם הערב למשל – תצאו את ובעלך לקולנוע ולא תהיי זמינה לשיחה היומית. באופן חד פעמי, לא קבוע.
- פתאום שאמרת קולנוע שמתי לב שלא יצאנו בכלל בחודש האחרון. הייתי זמינה לשמוע מה קורה אצלה. בווצאפ או בסקייפ. אפילו בלילה המכשיר לא על שקט.
- ומה קורה אצלך?
- מה? לא יודעת... קצת שכחתי מעצמי אולי.
- ובתור אמא שרוצה להיות שם בשבילה, איך תוכלי להועיל כשאין לך אנרגיות, את עייפה, מפוחדת ולא מתמלאת בעצמך בשום צורה שהיא?
- אני מבינה מה שאתה אומר. נראה לי שיש מצב שאני מלחיצה אותה בימים האחרונים, אפילו כשהיא מגיעה במצב רוח טוב לשיחה. אחרי יום מוצלח.
- בדיוק. אז מה הפתרון?
- אני אאמץ את הצעתך ונצא הערב לסרט. ואפילו אשים את הטלפון על שקט. כמובן שאודיע לה שאני לא זמינה ונדבר מחר. אוף... זה ממש קשה.
בבוקר אחדש את המנוי לבריכה ואחזור לשחות. מה עוד? שכחתי מה עושים...

פסח הוא חג המאמנים, המטפלים, הפילוסופים ושאר ה"חופרים"...

הוא מספק אין-ספור הזדמנויות להראות לאדם את מצרים שלו וסיר הבשר, ומנגד את הארץ המובטחת עם הדבש ואת החלב – כמובן מבלי לדלג על המדבר והקשיים שיצוצו בדרך.
אבל במציאות במצרים יש גם מצריות ממש שוות, שלא ברור למה לעזוב מאחור (שלא לדבר על החופים של מדבר סיני) ובכניסה לארץ המובטחת מתברר ש-ביבי שולט שם...

אז אנחנו חוטאים למציאות, מפשטים אותה והופכים משהו מאוד מורכב לחד-מימדי, והכל על מנת להדגיש פואנטה ולהוציא "ואוו" מהמתאמן. "זה ממש נכון!" – הוא יאמר – "ברור לי מה לעשות!"
אבל החושך לא תמיד משלים את האור ולפעמים הם סתם מציקים האחד למשנהו, כמו זוג גורי חתולים משועממים.

האור לא רק מאמין שיהיה בסדר, הוא גם לוקח אחריות ועושה הכל שזה יקרה. הוא לא יעצור עד שהקרניים יגיעו ליעדם, ומבלי משים הוא ייתן השראה לרבים סביבו לקחת אחריות ולהאיר גם הם.

החושך לעולם לא ייקח אחריות! הוא לא אשם שאין לו את זה. כל השאר אשמים! והוא – רק קורבן של הנסיבות... הוא שואב כל פיסת אנרגיה בסביבתו, מעכל את קרני האור ובולע אותן ללא שובע.

- למה אתה לא מתקרב אלי ומאיר גם אצלי? זה ממש לא בסדר מצדך!

- אני מנסה, אבל אתה מתרחק שוב, או בולע כל אנרגיה שמגיע אליך! אולי תנסה להביא חום מבפנים. מתוכך?

- אתה לא חושב שהייתי רוצה?? אבל כולם חונקים אותי! אפילו אתה! בכלל,  אתה אור דיי חלש בסך הכל. מי אתה שתייעץ לי!

- אני לא טוב יותר. רק אופטימי יותר. מלא תקווה. תאמין שיהיה טוב ותעשה משהו בנידון.

- קל לך להגיד. לא עברת את מה שאני עברתי. אני מפחד! אתה יודע כמה דברים יכולים להתחרבש בשינוי?! יכעסו עלי, אני אאבד את המעמד שלי, אולי ארעב, יחשבו שאני חלש. אני לא יכול להרשות לעצמי!!

והם ממשיכים להתקיים, זה לצד זה בדיסהרמוניה מופלאה: האחד מנסה להגדיל את רעו והשני שומר שלא יגדל מדי. ועם השנים הגבולות מטשטשים ולא ברור עוד איפה מתחיל האחד ונגמר השני. מתמזגים בהדרגה ל-blur.

ואז מגיע איזה חכם תורן ומציע לאחד מהם לצאת ממצרים. נו באמת!

- אני נכנסת הביתה עם הקניות וזורקת "שלום" לחלל המבואה. אין תשובה. בצעד הבא אני רואה אותו בוהה בטלויזיה. 'החץ' או איזו סדרת מדע בדיוני דבילית דומה. "שלום" – אני אומרת שוב – "אתה יכול לעזור לי עם הקניות?". הוא ממלמל משהו ואפילו לא מסובב את הראש. אני מסדרת הכל ונכנסת למקלחת. לפני כמה שנים הייתי עוד מנסה בארוחת הערב לספר לו על היום שלי, על הלקוחות שעצבנו אותי בחנות ועל המשחקים החדשים שהגיעו. "אל תכנסי לפרטים" – הוא היה מבטל אותי – "זה לא מעניין". כיום אני אפילו לא מנסה. יושבים ואוכלים בשקט, הוא לרוב בטלפון הנייד. התחליף המודרני לעיתון. לפחות זה לא מכסה את פניו כמו פעם. אין הרבה תקשורת כמו שאתה מבין.

- על אילו נושאים אתם כן מדברים?

- על כספים בעיקר, קצת על הילדים והנכד. כשמזכירים את הקטנציק הוא זוהר – אז אני מנסה לפתח התחלות שיחה סביבו. משהו כמו "אתה יודע שהוא למד לכתוב כמה אותיות? לדעתי מאוד חשוב החינוך... בלה-בלה-בלה..." השיחה מחזיקה בדיוק שתי דקות והוא כבה חזרה.

- ומה הוא עושה עם עצמו רוב היום?

- אין לי מושג. הוא אומר שהוא מחפש עבודה באינטרנט, אבל נראה לי שבמרבית הזמן הוא סתם משחק במחשב, רואה המון סדרות ב-VOD ומכרסם. כמעט חמש שנים הוא ככה, מאז שפוטר. לדעתי זה מחמיר כי הוא בקושי יוצא מהבית.

- בדיכאון?

- לא לפי איך שהוא פותח את הפה עלי! כל דבר שאני עושה הוא דפוק! הכל לא טוב: איך שאני מנקה, האוכל שאני שוכחת לקנות, החשבונות שלא שילמתי, לא נסעתי לבת לעזור עם הנכד. כל דבר! כשאני מנסה לחלוק משהו טוב מהעבודה הוא מבטל ואומר משהו בסגנון: נו אפשר לחשוב שאת רופאה מנתחת! בסך הכל מוכרת בחנות...

- מקטין אותך

- מאוד! בכל נושא. יודע בדיוק איפה לפגוע ואיך לערער אותי. אני יכולה לחזור עם מצב רוח מעולה ותוך שעה זה ייעלם. הוא ידאג לזה.

- מתי זה התחיל לדעתך?

- לדעתי שנה לפני שפיטרו אותו, אבל ממש החמיר מאז שהוא בבית.

- אני מניח שברור לך מאיפה נובע הצורך להקטין אותך. נכון?

- כן... הוא "מתכווץ" בבית. כבר לא האיש שהכרתי באוניברסיטה. לא מתעניין כמעט בכלום, חוץ מסדרות המד"ב. אני מבינה שקשה לו שאני מפרנסת, מבשלת, פוגשת אנשים ותכלס "חיה" והוא לא תורם כמעט כלום. אני רואה את התיסכול וסופגת בשקט, אבל הביקורתיות הבלתי פוסקת מתחילה להמאס לי.

- את מנסה לעודד אותו לצאת? להתנדב אולי בינתיים, במקום לשבת בבית?

- יותר מזה: אם הוא מתקן משהו בבית - אני מנסה ל"הגדיל אותו" ולהדגיש לו כמה הוא מוכשר. הצעתי לו כמה פעמים לעזור במעון שלידנו בתחזוקה. דברים שהוא חזק בהם. הוא עושה תנועה מבטלת ואומר "אל תבלבלי במוח". בזמן האחרון התחילו לו גם חרדות מוזרות: בנושאי פרנסה אני מבינה, אבל פתאום הוא חרד בנושאי נקיון, אוכל מסוגים שונים שהפסיק לאכול ומתעצבן כשאני מבשלת.

- זה דווקא מתחבר: חרדות ושתלטנות. ככל שהוא מרגיש חוסר שליטה על חייו הוא נועץ צפרניים בסובבים אותו. מנסה ל"צוף". אני מנחש שאת לא היחידה שהוא מנסה לשלוט עליה.

- בטח! בגלל זה הילדים כמעט לא באים יותר! נמאס להם! בעיקר לבת. כל דבר שהיא עושה עם הקטן הוא פוסל. הבן עוד מגיע לפעמים לשעה אבל ארוחות השישי המשותפות התאדו כבר לפני יותר משנה.

- אני לא מנסה לגונן עליו, רק לנתח יחד את הצד שלו מתוך חמלה למצבו.

- אני מבינה. אני חושבת שאני דיי מודעת. פעם היינו חברים טובים כמו שסיפרתי לך. כיום, אני מנסה למצוא סיבות למשוך עוד שעה בעבודה. להשאר לסדר אחרי שסוגרים. הסטירה תגיע, אני יודעת, אבל אני מנסה לדחות את הקץ...

- אז מה בעצם מחזיק אתכם יחד? ואני לא נוקט עמדה, חס וחלילה, רק מנסה להבין.

- האמת שכלום. הילדים כבר לא בבית. אין שיחות, אפילו הפסקנו לטייל או לצאת לסרטים כמו פעם. שני אנשים שחולקים דירה. תסלח לי על הבוטות אבל אפילו אין בינינו כלום פיזי המון זמן.

- אני מבין. אז גם לי יש שאלה בוטה: אם את מסתכלת על עצמך עוד שנתיים מעכשיו – איפה את?

- אני לא רואה את עצמי איתו! הנה, אמרתי את זה בקול בפעם הראשונה. וואו! זה ממש הקל עלי. עכשיו שאמרתי אז זה בקול הייתי נפטרת גם מהבית הגדול הזה. שנים שרציתי לעבור למקום יותר מואר, יותר במרכז, עם אנשים ועם הרעש של העיר.

אני אסביר לך משהו: אתה מכיר את הילדים ששורפים נמלים מתחת לזכוכית מגדלת? ככה אני מרגישה. ובא לי להתרחק מהמוקד. מגיע לי לחיות!

- ממש מעניין גלגל החיים שציירת. אפילו בתחום החברים, הבריאות והפנאי, בהם אתה מרגיש מעולה – מלאת רק שבע !?
- כן... שמתי לב... אני מניח שאני לא בן אדם של 10...

- אתה מה?

- לא בן אדם של 10. אני לא מרגיש מושלם בשום תחום. אני בינוני כזה ברוב התחומים.

- זה משהו שאמרו לך או אתה המצאת את המשפט הזה: "אני בינוני כזה" ??
אני חייב לרשום את זה על הלוח...
רושם לרוחב כל הלוח באותיות ענק: לא בן אדם של 10.
הוא נבוך.

- אני פשוט מרגיש ככה. שאפילו מה שבסדר גמור הוא סבבה - אבל בטח לא מושלם.

- נראה ממש מפחיד אותך להגיע לגבולות של הציור ואתה נעצר. משאיר שוליים רחבים... תסביר לי מה יכול להיות למשל יותר טוב בתחום ה-חברים.

- לא יודע. בטח יכול להיות יותר טוב. יותר חברים, יותר מסיבות. אנארף? חחח
אני חושב שאין משהו מושלם בחיים.

- אני זורם. אין מושלם. יכול להיות יותר מ-7 בעתיד? באחד התחומים? אולי 8 או 9 חס וחלילה...
הוא מגחך, ואז משתתק ומתכנס בעצמו בחזרה.
- לא חושב. לא מאמין בזה. חינכו אותי לצניעות. נראה לי לרשום 10 זה שחצנות.

- בסדר גמור. אין מושלם. 9 זה לא מושלם. 8 זה צנוע...
אני יודע שאני מציק לך. ואני מתנצל, רק שנראה לי שמשהו אחר עוצר אותך מלפרגן לעצמך.
שתיקה ארוכה. לבסוף הוא מושך בכתפיו ופולט:

- יכול להיות שאני פשוט מפחד לחלום שוב. כשהעזתי – הייקום נתן לי נבוט בראש והזכיר לי לחזור למציאות!

- מתי למשל?

- סיפרתי לך שאני גרוש כבר 5 שנים ושאשתי בגדה בי. זה היה בשיא הפריחה שלי בקריירה. נסעתי המון לארה"ב לנסות לגייס כסף למפעל שהקמתי. מסתבר שבשנה ההיא היה לה רומן. זו היתה הסטירה הענקית של חיי. לא הבנתי מאיפה זה הגיע! הייתי דקה לפני הגשמת החלום שלי. החוזה חיכה שאגיע לבוסטון לחתימה כשהכל התמוטט סביבי.

- למה אתה לוקח את האשמה הזו עליך? היא בגדה בך.

- הייתי כל כך שבוי בחלום של עצמי שפיספסתי את הצרכים שלה.
מאז למדתי שעדיף לחיות פשוט. בלי פנטזיות. ככה אני יכול להקדיש יותר זמן לילדים, לחברים, להורים.

- הבנתי. אז אסור לך החלום או להתלהב ממשהו, אחרת הייקום יעניש אותך.

- כן. אני שומע את הסרקזם בקול שלך אבל זו המציאות שלי.

- לא היתה ציניות. שיקפתי את מה שאמרת. אולי זה נשמע לך פחות רציונלי כשאני אומר את זה. אולי, מצד שני, הענשת את עצמך מספיק?

אימון עם הרבה שתיקות. ואני מנצל את האסימון הנופל לאיטו להכות בברזל:

- אני בספק אם לייקום יש משהו אישי נגדך... יותר סביר שאתה מונע מעצמך את הסיכוי לאושר, להנאה - מפחד הכשלון. זה הכל.

- אולי... לא רוצה להפגע שוב.

- אתה מתרכז בכאב בסוף. תנסה להזכר בתחושות הסיפוק וההתלהבות שהיו לך כשרדפת אחר החלום שלך. תתאר לי איך הרגשת.

עיניו נפקחות ואור מציף את פניו. הוא נראה אדם שונה מהתמאמן שמגיע אלי בשבועות האחרונים.

- אושר עצום... אני...

- אל תמשיך להסביר. תתרכז בתחושות האלו עוד קצת.

אני מושך את השתיקה עד אשר ההבעה על פניו דועכת וממשיך:

- תגיד, אתה אותו אדם שהיית לפני 5 שנים?

- ממש לא. למדתי המון.

- אתה חושב שהיום היית יכול לרדוף אחרי חלום וגם להקדיש זמן לאנשים היקרים לך?

- אני חושב שכן. אבל...

- בלי אבל! אתה מבין שאין סתירה? יש מצב שתוכל להיות "בן אדם של 10"?

- אה... בוא נתפשר על תשע וחצי...

- אתה מצחיק! לך זה נראה ברור, אבל מרבית האנשים לא מסוגלים לעשות את מה שאתה עושה, אפילו לא להבין או לקבל. זה מקסים בעיני שאתה חושב שאתה לא מיוחד.

- אתה מגזים. כל אחד יכול לעשות את מה שאני עושה. אין לי הרי תואר או כלום, אתה יודע.

- תאורטית כן. אבל בפועל ממש לא. רוב האנשים חושבים שהדרך היחידה להתקיים כלכלית היא דרך עבודה קשה והכנסה קבועה. כמו אשתך לדוגמא...

- חונכתי בבית עסקי. אבא שלי הקים מפעל פלסטיקה בשנות ה-50 וכל אחד מאיתנו הילדים ידע שכשנגדל נקים עסק משלנו. אחי הגדול פתח מפעל לייצור גזים לתעשיה, אח שני קבלן בנין ואני הייטק. תמיד יש כבשה שחורה במשפחה...חחח...
אבל לימדו אותי שאם צריך עוד כסף אפשר לייצר אותו. ואם לא צריך כסף, אפשר להתאמץ קצת פחות. הנה, בתקופה האחרונה הולך לי ממש טוב ואני מעדיף לוותר על פרויקטים ולהגיע יותר מוקדם הביתה לילדים.

- אני מניח שהחינוך השונה הוא הבסיס לחיכוך המתמיד עם אשתך?

- כן. היא בטח סיפרה לך באימונים שלה שהיא באה ממשפחה סוציאליסטית קלאסית. אבא עובד סולל-בונה וחבר מפא"י, ואמא עובדת בקופת חולים. אני תמיד צוחק עליה שהקו המנחה שלהם היה "עבודה זה מה שאתה עושה כדי שיום אחד לא תצטרך לעשות את זה יותר".

- היא רצתה שנפגש כי הרגישה שאני, בתור מי שבא מעולם ההייטק, אוכל להסביר לה את נקודת המבט שלך – נקודה שקשה לה להכיל.
- אני יודע...
הוא משפיל מבט ומתכנס בעצמו בעצב.

- עצוב לי שיש בינינו תהום בנושא. אנחנו אוהבים ותמימי דעות בנושא חינוך הילדים וכמעט כל נושא אחר, אך ככל שאנחנו מתבגרים הלחץ שלה רק גובר: "אולי הגיע הזמן שתעבוד במקום מסודר..." או ציטוט דומה. בזמן האחרון זה מלווה בהתפרצות וצעקות. ואני מנסה להראות לה שאנחנו חיים לא רע מהעסק של אתרי-האינטרנט כבר 7 שנים ובתור שכיר לא ארוויח יותר, כנראה פחות. אבל כלום. במקרה הטוב זה נגמר בבכי, במקרה הרע היא פשוט נאטמת ומתרחקת.

- אבל אתה צריך להבין שאלו פחדים, לא סתם ציטוטים. אתה מתנהג בניגוד לכל מה שהיא מכירה ומאמינה שנכון לגבי פרנסה.

- אני מנסה להסביר לה שאין לה מה לדאוג ואני אדע לייצר לנו כסף תמיד. אם לא מהעסק של האתרים אז ממייזם אחר. לא סיפור. "ומה יהיה שכנזדקן ולא תוכל לעבוד. מה עם פנסיה?" היא מקשה. ואני מסביר שיש לא מעט כסף בצד – חסכונות וקופות. אבל היא מתעקשת שאני לא אחראי ובסוף נהיה ברחוב.

- באותה מידה שהיא לא יכולה להכיל את המושג שלך "לייצר כסף" - לך קשה להבין את החרדות שלה. נכון?

- אתה יודע - לא הבנתי עד עכשיו שאלו חרדות. חשבתי שזה דברים שאבא שלה מטפטף לה למוח כל פעם שהם מדברים. מסית אותה נגדי.

- גם הוא חרד לגביה, אני מניח.

- כן... כנראה. הוא איש טוב. פשוט מקובע במה שהוא מכיר.

- אז איך אתה מציע להקטין את החרדות שלה? להתפשר קצת אולי? ותנסה לחשוב יצירתי, ממה שקלטתי אותך אתה מאוד יצירתי...

- אני מניח שאולי ראוי שאשב עם שלושתם, היא וההורים, ואראה להם את המצב הכלכלי שלנו – את החסכונות והקרנות. אמממ... אולי אגדיל את המשכורת החודשית שלי למשכורת טובה ולמרות שזה לא נכון מבחינת מס ואפריש לפנסיה. ככה הם יראו שאני שכיר, אבל של עצמי. נראה לך כיוון טוב?

- נראה לי מאוד. תתיעץ איתה. תראה מה מרגיע אותה ותנסו למצוא פשרה, גם אם הפשרה תעלה קצת כסף. בתמורה תקבל אישה יותר רגועה ואוהבת. שווה לדעתי.

- אולי אוסיף סעיף הוצאות: שלום בית... חחח...

-

ובבלוג באתר http://oron.ws