אתמול הלך לי לא רע במהלך היום. ארוחת בוקר של מנה אחת עם ירקות, ארוחת ביניים קטנה ובריאה, ספורט. ספורט ממש עוזר לי להיות אנרגטית יותר ולהתמיד באכילה נכונה, בלי בינג'ים. בד"כ ימים שאני לא עושה בהם ספורט הם ימים שהם פחות מוצלחים גם מבחינת אכילה. אחרי הספורט, עוד ארוחה של מנה אחת. כמעט לקחתי עוד מתוך הרגל ונזכרתי שהתחייבתי. אח"כ עבדתי ולא אכלתי במשך שש שעות, שזה לא הכי מוצלח. ובארוחת הערב אכלתי שתי מנות ואז עוד שלוש פירות, וזה היה הרגע היחיד שבו שברתי את ההתחייבות. אני מתחרטת על זה, אבל אני מתכננת ללמוד מטעויות. קמתי בבוקר עם בחילה קלה. זה לא מתקרב לבינג' ממש רציני, אבל זה לא מה שאני שואפת אליו. אני גם מרגישה שהייתי יכולה פשוט לחיות עם הדחף ולא לאכול עוד אם רק הייתי מזכירה לעצמי בדרך הביתה שזה מה שאני רוצה לעשות, שזה מה שיעזור לי להגשים את המטרה שלי ולהיות בריאה. לפעם הבאה, גם אם לא אכלתי למשך תקופה ארוכה (ואני באמת משתדלת להמנע מזה), אני ממשיכה כרגיל. מנה אחת. אין סיבה לפוצץ את עצמי רק כי אני ממש רעבה. אני רק צריכה לעמוד בזה ולאכול מנה אחת בכל ארוחה, ואחרי כמה זמן גם הדחפים יעלמו וההרגל הזה שכ"כ מכאיב לי יעלם גם כן. ואני רק צריכה להזכיר לעצמי יותר כמה זה חשוב לי, כמה זה קריטי שאעמוד בזה בכל פעם, שאהרוס את הקשרים במוח בין הדחף לפעולה, שאפסיק להקשיב לקול הזה שמנסה לשכנע אותי שיקרה משהו אם לא אפגע בעצמי ככה.

וקצת תשובות מהחוברת. 

מה אני מרגישה או חושבת לפני בינג'? 

אני מרגישה תחושה נוראית בחזה, ואיזשהו רגש ממש חזק יחד איתה.. זה יכול להיות התרגשות, עצב, בדידות, לחץ.. כל רגש חזק מדי, אפילו אם הוא "חיובי". ויש לי תחושה שאם אני אוכל זה ישפר את הכל. זה ממש מרגיש כמו שתי קולות בתוכי, שאחד אומר לי כמה שזה יעזור לי לאכול, כמה אני רוצה לאכול כרגע וכמה זה חשוב בשביל להרגיש שוב שלמה. השני אומר לי שזה ממש לא נכון, ושזה לא רעיון טוב לאכול. אבל הוא כ"כ חלש.. והוא מרגיש כמו הורה רע, לא כמו הקול האמיתי שלי. 

מה אני מרגישה או חושבת אחרי בינג'? 

אני שונאת את עצמי, לצערי.. בד"כ כואבת לי הבטן, ואם זה ממש חמור אז אני בקושי יכולה לנשום מרוב שהיא כואבת. לפעמים גם יש לי בחילה, לפעמים אני מתה להקיא. ואני כועסת על עצמי שויתרתי, אני ממש לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי. באותו רגע אני פשוט לא מצליחה להבין מה גרם לי לפגוע בעצמי ככה שוב. אני משתדלת כבר לא לכעוס על עצמי יותר מדי, ולא לשקוע ברחמים עצמיים. אני יודעת שזה לא עוזר. פשוט לקום ולהמשיך הלאה. לפעמים זה קל יותר, לפעמים אני שוכחת. העיקר הכוונה.

ההגדרה שלי לבינג': 

לאכול כמות גדולה מדי של אוכל, מתוך דחף ובלי שליטה או בחירה (זה ממש מרגיש כאילו אין בחירה באותם רגעים. עכשיו אני כן מאמינה שיכולה להיות בחירה, אם אני רק אתן לעצמי שנייה לפני שאני מקשיבה לדחף בעיניים עצומות). לאכול לפעמים אוכל שאני לא מגדירה כאוכל, שבחיים לא הייתי רוצה אכול בנסיבות אחרות, או פשוט לאכול בכמויות ממש גדולות. 

החלטתי לאכול מנה אחת בכל ארוחה פשוט כי היה לי קשה לשים את הקו בין ארוחה לבינג'. זה התחיל ב"רק עוד קצת", ואז "אולי גם עוד טיפה מזה" ולפני ששמתי לב כבר היה לי קשה לנשום. זה היה קשה, לחפש את הגבול וגם לא לעבור אותו באותו הזמן. אז עכשיו יש גבול ברור, ומה שנשאר לי זה רק להשאר בתחום הנכון בשבילי. 

היום אני אשתדל להמשיך לאכול מנה אחת בכל ארוחה, לאהוב את עצמי ולהזכיר לעצמי שאני באמת עושה את זה בשבילי, בשביל להפסיק את הכאב. ולסלוח לעצמי אם אני לא מצליחה, אבל לעשות באמת את המקסימום בכל רגע.