אז מסתבר שהמסע שלי ממש ארוך וממש מפותל. מלא ירידות, מלא עליות. בכל פעם אני מוחקת את הימים הקודמים ומתחילה מחדש, אבל הימים לא באמת נמחקים. כל יום שעבר בחמש שנים האחרונות מרכיב את המסע הזה. יש הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות בגישה שלי לחיים, ובפרט להחלמה הזאת. אבל זה לוקח זמן.

שני דברים דחופים.

1. המטרה כרגע היא לאכול מנה בארוחה. אבל אין הגדרה אחת לנופלת, ואין גם דרגה אחת לזה. אם אכלתי עוד כפית מעבר למנה, זה ממש לא אותו דבר כמו מנה שלמה שנייה, וזה ממש לא אותו דבר כמו בינג'. יש לי נטייה לחשוב בשחור לבן, הכל או כלום. פישלתי אז זהו, אם כבר אז כבר. שכל היום יהיה מסריח. אז לא, זה לא עובד ככה. טעיתי? באותו הרגע אני סולחת לעצמי ושמה את זה בצד. הכפית הזאת לא משמעותית. כמובן שאני אנסה תמיד לאכול מנה מוגדרת, אבל אם טעיתי אז להשאר שם. המטרה הסופית היא להתמודד עם הבינג'ים.

2. אין קשר בין בינג'ים, או המסע הזה בכלל, לרגשות. אני עייפה? אז אני אלך לישון. אני עצובה? אני אצא להליכה או אדכב במיטה ואבכה. בינג'ים לא משפרים את המצב, אין סיבה לפנות אליהם לנחמה או לעזרה. זה נשמע כמו משהו שאני אמורה לדעת אחרי כל כל הרבה שנים, אבל לא. במצב הזה בינג'ים נראים לי תמיד כמו הפתרון לכל הבעיות של העולם. אני עצובה? בינג' ישפר את זה. אני עייפה? ברור שבינג'. אז לא. חתמתי על חוזה, גם בשמחה וגם בעצב אני לא בוחרת בהתקף אכילה. לא משנה מה הקול בראש אומר לי, אפילו שיש לו את התירוץ הכי מדהים בעולם. 

יש עוד דברים, אבל אלו היו דחופים לי להיום בבוקר. אלו השניים שאני אזכיר לעצמי במהלך היום. אני אכתוב על היד אפילו מילה או שתיים שיזכירו לי את זה. בייבי סטפס.

אם יש כאן קוראים, אני מצטערת על הכתיבה המבולגנת. אני לא מצליחה לחשוב כדי לכתוב כמו שצריך. אם יש עוד אנשים שמתמודדים עם התקפי האכילה האלה, קבלו חיבוק. אף אחד לא מבין עד כמה זה קשה, עד כמה זו מחלה שצריך להתמודד איתה. זה לא פופולרי כמו אנורקסיה או בולמיה עם הקאות. אבל זה מסוכן וקשה ונוראי, וצריך לתת לזה מקום. כשסיפרתי לחבר ממש טוב על זה שיש לי הפרעת אכילה, הוא לא האמין לי. בגלל שהמשקל שלי תקין, מידה 42 זה לא מספיק רזה כדי להיות עם הפרעת אכילה. וזה היה כואב, כי אפילו שאני מאובחנת במרכז להפרעות אכילה כבולמית, החבר הכי טוב שלי לא האמין לי בגלל המשקל שלי. גם אמא שלי ממש לא חושבת שיש לי בעיה. כשהייתי בתת משקל ההורים שלי עשו הכל כדי לעזור לי, אבל עכשיו מבחינתם אני בריאה. אפילו אחרי אבחון לא נותנים לזה לגיטימציה, אני סתם "אוכלת יותר מדי לפעמים". זה מה שגרמו לנו להאמין כשהיינו קטנים, שהפרעות אכילה זה לבנות ממש רזות וזהו.

זהו, הייתי צריכה להוריד את זה מהלב.