אחרי שלא הייתי בבית יותר מיום, הגעתי הביתה והיה לי בינג'. אבל עצרתי אותו באמצע. טוב, לא באמצע, יותר לקראת הסוף. אבל עדיין באיזשהו שלב הצלחתי להתנגד לדחף. הקטע המעניין הוא שממש ממש לא נהנתי מהבינג' הזה, אפילו תוך כדי. ממש הגעיל אותי לאכול, ממש לא רציתי לאכול. ובכל זאת עשיתי את זה, סתם כי הרגשתי מחויבות למצב. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל ככה זה הרגיש. משהו כמו "נו, זה בדיוק מהסיטואציות האלה שאני מצפה מעצמי לבינג'ים, אני לא יכולה לאכזב עכשיו".. או "אני ממש יכולה לא ללכת עם הבינג' הזה, אבל בא לי לוותר לעצמי". הרגיש לי ממש ככה. כאילו יהיה לי ממש קל לוותר על זה, אבל אני מרגישה צורך לממש אמונה שקרית בקשר לעצמי. הקטע הוא, שבסוף הבינג' (וזה לא באמת היה סוף, כי עדיין היה לי דחף לאכול עוד, פשוט בחרתי להפסיק כי באמת לא יכולתי לסבול את האוכל הזה שאני בכלל לא רוצה לאכול) אמרתי לעצמי שאני לא מתכוונת להרגיש רע על זה. זה קרה, והאמת היא שאני יודעת במאה אחוז שהייתי יכולה לבחור שלא לעשות את זה אם רק הייתי מקדישה לזה טיפה יותר תשומת לב לפני שנכנסתי הביתה או במהלך היום. אז למדתי לפעם הבאה להזכיר לעצמי, כמה שצריך, שאני רוצה ובוחרת לאכול בריא. וכמובן גם להחליט לפני שאני בכלל דורכת בבית מה הכמות המדויקת שאני מתכננת לאכול. ולהאמין בעצמי שאני באמת אעמוד בזה. היה חסר את כל זה היום, כאילו התעלמתי מזה שעד עכשיו כמעט תמיד היו לי בינג'ים כשחזרתי הביתה אחרי שהייה ממושכת בחוץ. אבל אני לא מצטערת על כלום, אני לא מתחרטת על כלום. מטעויות לומדים. אם יש משהו שקריטי לי מאוד להשקיע בו, זה הרגעים האלה לפני החזרה הביתה. פשוט להזכיר לעצמי כמה חשוב לי לאכול מסודר, כמה חשוב לי להיות בריאה. ולעלות הביתה רק כשאני נעולה על זה שהפנמתי את זה. ובאופן כללי, להזכיר לעצמי את זה במהלך היום זה לא רע בכלל.

קצת בא לי להקיא. יש לי בחילה. אבל מחר בבוקר אולי ארגיש יותר טוב. 

אני כבר כ"כ בטוחה שאני יכולה לנצח את זה, שהנפילות הקטנות האלה כבר לא משנות כלום. אם כבר הן רק מזכירות לי כמה אני מסוגלת לעשות את זה, וכמה המאמץ הזה שווה לי.