אני כותבת שוב אחרי שלושה ימים קשים של אכילה על הפנים.

קצת מתסכל אותי לפעמים שאני ממש יודעת מה לעשות, אבל לא מצליחה לעשות את זה ברגע האמת.

כל ההפרעת אכילה הזו יכולה להסתכם בזה שאני פוחדת מדי להרגיש. שאני לא מסוגלת לתת לעצמי פשוט להרגיש את מה שאני מרגישה. 

והנה אני יושבת עכשיו ומרגישה. מנסה לטשטש את זה עם כל דבר חוץ מאוכל. אבל עכשיו זה בקטנה. כשזה חזק אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. 

האמת היא שהדבר הכי נכון הוא פשוט להזכיר לעצמי שהתחושה הזאת תעבור גם בלי אוכל. אם אני פשוט אקבל אותה. אבל אני לא זוכרת. לא משנה כמה משפטים אכתוב על הקיר שלי, לא משנה כמה פתקיות יהיו לי על הארון. אני צריכה להזכר מבפנים. אני לא הכי יודעת איך, אבל אני אבין את זה. להיות נוכחת, לתת לעצמי להרגיש. זה המפתח. 

ממחר אני מתחילה מסורת של 5 דקות מדיטציה בבוקר. לקום 5 דקות לפני לא יעשה לי כלום. אני יכולה לחיות עם זה. 

אני מרגישה קצת מפורקת עכשיו. שלושה ימים של התעללות עצמית רצינית. 

אבל זה המצב.

זה מתחיל מלקבל את זה שככה אני. יש לי את ההתקפי אכילה האלה, וככה זה. הדחפים לא יעלמו מעצמם. אני צריכה ללמוד להתמודד איתם, או להכנע להם. אני מעדיפה להתמודד. 

לפעמים כשאני כותבת אני נשמעת לעצמי כ"כ אופטימית, למרות שמבפנים אני מרגישה לגמרי שבורה.

http://laurahoussain.com/how-to-stop-binge-eating-without-professional-help/

אני תמיד מוצאת דברים מעניינים כשאני לגמרי מיואשת. קראתי רק חלק, אני מודה. אבל העניין הזה של שגרה שבה מקדישים 20 דקות מהיום לדברים קבועים, זה נשמע כמו משהו שיכול לעבוד. מחר אתעמק יותר, כשאהיה קצת פחות עייפה ומטושטשת.