מזמן לא כתבתי. האמת היא שכשהתחלתי לכתוב פה הייתי ממש במצב של הכל או כלום.. האמנתי שאני מתקדמת במסע רק אם אני מצליחה או מפשלת ממש בקטנה, ואם כבר נשברתי ונפלתי חזק אז צריך להתחיל מסע חדש. אני לא יודעת מה הרגע המדויק שבו שיניתי את דעתי, אני מניחה שכמו כל דבר בחיים זה היה תהליך, אבל אני יודעת מה הרגע שבו ממש נפלה עלי ההבנה שאני מסתכלת על זה לא נכון. ישבתי עם האחיינית שלי על המיטה של אחי הקטן. זו מיטה נפתחת, מאלה הישנות, שהחלק הנפתח שלהן לא עולה למעלה. ישבתי איתה על החלק התחתון של המיטה, ופתאום בלי שום אזהרה ראיתי אותה מנסה לעמוד. מסתבר שהיא עושה את זה כבר ופשוט לא הייתי מודעת. היא תפסה את המיטה העליונה והתחילה לנסות להעלות את התחת כדי להתיישר. ונפלה. היא לא בכתה, ואפילו לא עצרה לקחת אוויר. היא פשוט שמה חזרה את הידיים הקטנות שלה על המיטה העליונה והתאמצה להעלות את האגן. ושוב נפלה. הקטע המעניין הוא שהיא לא אמרה לעצמה "אני רוצה לעמוד אבל אני לא מצליחה אז נמאס לי". היא רצתה לעמוד. ומבחינתה, להחזיק בחלק העליון של המיטה עם תחת למעלה היה לעמוד, כי היא לא יודעת אחרת. היא לא התבאסה כשהיא נפלה (ואני יודעת את זה כי כשהיא מתבאסת היא דואגת לעדכן אותי בבכי וצרחות), זה היה חלק ממש לגיטימי מהתהליך שהיא עשתה. ואז חשבתי על כל ההתפתחות שלה. היא לא מכריחה את עצמה לעמוד כשבא לה לשבת. היא לא מתבאסת כשהיא מנסה לעמוד ונופלת. היא סופרת את הימים בהם היא לא נופלת כשהיא מנסה, ומתחילה את הכל מחדש אם לא הולך לה. היא פשוט חיה עם זה שיש דברים שהיא עוד לא יכולה לעשות, אבל זה לא מונע ממנה להמשיך לנסות לעשות אותם. הקטע הוא שהיא לא מרגישה אשמה אם היא לא מצליחה, כי היא יודעת שזה מה שיש כרגע. היא תנסה כמה שהיא יכולה, ואם זה לא ילך אז לא נורא. זה המקום ממנו התחלנו בכל מקרה.

אז למשל כשאני רוצה לעשות ספורט אבל מרגישה שאני מתעייפת רק מהמחשבה על להתאמץ ולתת את כולי במשך שעה שלמה, אני אומרת לעצמי "יאללה אז רק ל10 דקות" או "אני יכולה לתת מעצמי רק שבעים אחוז ולא מאה". יש לי עדיין קול בראש שאומר "מה 10?! זה או שעה או כלום!!" או "איזה 70%?! אם את לא נותנת 100% מעצמך את יכולה כבר להשאר על הספה!!". ואני יודעת שזה הקול הישן, הביקורתי, זה לא משהו שאני מאמינה בו כבר. ולא אשקר, אני עדיין מאמינה לקול הזה המון פעמים. אבל להצליח להבין אפילו רק בחמישית מהפעמים שהקול הזה כבר לא רלוונטי זה הישג ממש גדול בשבילי. וזו הדרך לשינוי. כי על אותו משקל, אני יכולה להסתכל על התקפי האכילה האלה שיש לי. עד לפני כמה שבועות הייתי נותנת להתקפים האלה המון המון כוח. אם היה לי התקף אכילה, אין שוםםם סיכוי, אבל שום סיכוי, שהייתי יוצאת מהבית או אפילו מדברת בטלפון (!!) עם אנשים. שום סיכוי. אסמסים זה לגיטימי, אבל פחדתי שאם הם ישמעו את הקול שלי או יראו אותי הם ישר יעלו עלי ויבינו מה עשיתי. מעבר לזה, אם בטעות נפלתי ואכלתי יותר ממש שרציתי או שאולי אכלתי משהו שגרם לי לבחילה, קול בראש היה אומר לי "יאללה, אכלת, לפחות שיהיה שווה את זה. תאכלי כבר עד שלא תצליחי יותר". זה נשמע מגוחך, אני מודעת לזה. אבל הקולות האלה כל כך אמינים.. כבר פעמיים בשבוע האחרון יצאתי אחרי התקף אכילה. כאילו ממש ממש אחרי. התקף אכילה ואז מקלחת קצרה ולצאת. אפילו בלי לתת לשעה לעבור. זה טירוף בשבילי. ויותר מזה, אכלתי משהו שלא רציתי לאכול, ואז במקום לעוף על זה ולאכול עד שאני מתה מבפנים פשוט החלטתי שדי. עבר ואני מפסיקה. והפסקתי, אפילו שהרגשתי שכבר נפלתי ממש. אז כן, עדיין הייתה לי בחילה, אבל לא הגעתי למצב שכואב לי ללכת. וזה גם מה שהקל על עניין הלצאת ישר אחרי. 

אז אני הולכת להמשיך לחיות חיים לא מושלמים ולעשות החלטות שיש בהן פגמים, ולנסות הכי טוב וליפול החלק מהפעמים. כי זה החיים. ודי, די כבר עם ה"אני הולכת להיות רזה עד הקיץ הזה" או "יאללה 15 קילו בשלושה חודשים". כי זה סתם עושה לי לא נעים לשים לעצמי את הדד ליינים האלה. אני הולכת לנסות את המקסימום כבר היום. ואני הולכת לעשות את הכי טוב שלי כדי להיות בריאה ובלי הפרעות אכילה. ואני גם הולכת לרזות. בקצב שלי, בזמן הנכון לגוף שלי, ובלי שום לחץ מיותר. ולהנות מהדרך, כי זה בעצם החיים..