אני לא רוצה לצאת לחיים האמיתיים לפני שאני פותרת דברים, לא רוצה להרוס לעצמי גם את השנים הבאות ולחוות אותן בחצי חוויה, אני לא רוצה גם באוניברסיטה או איפה שלא אהיה להרגיש חוסר בטחון מטורף, לא רוצה להתבייש מכולם בערך שנה עד שאעיז קצת להיפתח, לא רוצה את ה"מסלול הרגיל" שלי בחברה, לא רוצה שוב להיות סגורה וביישנית מאוד עם אנשי מקצוע ומורים, לא רוצה לעשות את הרושם הרגיל שאני עושה של 'מישהי שקשה להבין מי היא' ואז לחכות שמישהו יתחבר אליי ויכיר לי את החברים האחרים שלו כמו שקורה מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני רוצה לבוא עם בטחון, לדעת איך להתחבר ולגשת לבד לאנשים, להעיז לדבר ולהביע דעות מעצמי בלי לשנות ולהגמיש את כל האישיות שלי בהתאם לאדם שנמצא מולי, רוצה להעיז להשתחרר קצת, לצחוק בקול, להיראות מכוער, להעיז לרקוד ולא להתבייש בצרכים גופניים ליד אנשים, רוצה לנהל שיחות נפש עם אנשים ולא רק לצחוק ולהיראות קלילה, רוצה לשפוך דאגות שלי ולהעיז לחפור ולדבר בפסימיות ובשליליות עם חברים בלי לפחד שיברחו, רוצה לחבק אנשים בספונטניות וליזום את זה מעצמי, אני רוצה להתווכח עם מורים וחברים בלי בושה ובלי להסכים עם כל דעה, אני רוצה להראות את כל הצדדים שלי כולל את הרע והמכוער ולשים זין על מי שלא אוהב את זה, אני רוצה להעיז להתרחק מחברים שלא עושים לי טוב ושלא בא לי עליהם בלי לפחד , אני רוצה להעיז לבכות חופשי ליד אנשים פעם ראשונה בחיי בלי להתבייש מזה, אני רוצה להעיז גם להיות קצת רעה לאנשים ולא נחמדה ואכפתית כל הזמן, כי זה זיוף...
אני רוצה פשוט להיות אני גם בלי לדעת מי אני.
אני רוצה ולא רוצה כל כך הרבה דברים שאין מצב שיקרו/ישתנו עד שנה הבאה.
זה כל כך מייאש...!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
