רעש

בעיקר כשלא נרדמים.

מתי הרגשתי עייפה בפעם האחרונה? עייפה פיזית. פיהוקים ועיניים נעצמות?

אני כבר לא זוכרת.

אתמול תכננתי את זה בקפידה. אפילו בראש שלי כתבתי מכתב "פרידה", אף פעם לא כתבתי מכתב גם לא דימיוני.

חשבתי על פרטים והרגשתי "הנה, אני סופסוף הולכת לעשות את זה" אבל העניין הוא שאני לא יודעת מתי. כי זה צריך להיות מתוכנן, בקפידה.

שלא יהיה סיכוי שאני אצא מזה, אני לא רוצה לצאת מזה אני רוצה להצליח.

פעם ראשונה שהצלחתי לדמיין דברים בלי להיות שם, או בלי להינצל. תמיד בראש שלי היה לי קשה לדמיין סיטואציה שבה אני לא שם.

והכי מעניין זה שלא כאב לי כל כך לחשוב על זה, בלי בכי בלי כאב.

ברור שזה לא יהיה עניין נעים אבל מה אכפת לי? אני כבר לא אהיה שם.

אז כן, עוד קצת תכנונים נדרשים, עוד קצת אומץ, אבל ככל שאני מרגישה יותר טוב ובימים האחרונים אני ממש "בסדר" - ככה יותר בהיר לי שזה יקרה, השאלה היא רק מתי ואיך. ועדיף שה"איך" הזה יהיה מדוייק וקטלני.

באינטרנט יש היסטוריה.

אתמול או שלשום, הימים כב מתבלבלים לי - נכנסתי לבלוג של מישהי שמתה כבר 11 שנה.

מישהי - מכרה, אולי אפילו ידידה. מי יודע?

נזכרתי איך כשהודיעו לי שהיא מתה זה מה שעשיתי נכנסתי לבלוג שלה ושם בתגובות ראיתי את זה. 

קישור לאתר לזכרה. אני הייתי בחו"ל כשזה קרה ואני לא יודעת כמה זמן עבר עד שסיפרו לי. כשחזרתי מחו"ל זה היה אחרי ה-30 נראה לי, לא שהייתי הולכת.

נכנסתי לבלוגים של אנשים שהכירו אותה באמת וקראתי מה שהם כתבו עליה אז.

הם הכירו אותה ואחרי כמה ימים ושבועות כבר כתבו על דברים אחרים, למה לי היה כל כך קשה לקבל אתה מוות שלה?

קינאתי בה מאוד, אחרי זמן מה.

שהיא מתה ואני עוד כאן.

הלוואי והייתי אמיצה כמוה. היא הייתה מיוחדת, היא הייתה טובה וכל מי שפגש אותה אהב אותה, אהב באמת.

חשבתי על הפעמים שהיינו יחד, והם זכורים לי רק לטובה, זה לא קורה לי הרבה שזכרונות שלי ממישהו הם רק טובים.

באמת אהבתי אותה למרות שלא הכרתי אותה מאוד טוב.

ואת המוות שלה לקחתי ממש קשה.

ואף אחד לא עזר לי לעבור אותו. לא זכור לי שדיברתי בכלל עם מישהו לגבי זה.

כן סיפרתי. כן מישהו אמר לי עליה משהו - מכר משותף של שתינו.

אבל לא שיחה. לא לבדוק אם אני בסדר אחרי שהיא התאבדה.

והנה, עובדה, אחרי 11 שנה היא עוד חוזרת לי למחשבות ולרגשות.

ואני עוד כאן. והיא לא. ואני מקנאה.