רוב האנשים היו נמסים.

"אתה ניראה זדוני." בהיתי בחוסר הבעה בילד הבלונדיני והמחוייך שבתמונה. "אני לא ממש אוהבת ילדים כמו שאתה רואה."

"את מודעת לעובדה שזה עדיין אני, נכון? ובכל מקרה, מה יש לא לאהוב בילדים?" הוא אמר בתימהון.

חייכתי אליו ועצמתי את עיני. "מרשה לי לספר לך סיפור?"

הוא הנהן, לא כאילו יש לנו משהו טוב יותר לעשות, אנחנו תקועים כאן כבר שעתיים.

"דמיין שאתה חי בעולם בו אתה רץ במירוץ. וכל מי במשתתף במירוץ מקבל בתחילתו מדליון אשר מגן עליך מכל השדים והמפלצות שעלולים לפגוע בך בדרכך לקו הסיום.

המירוץ מתחיל במשמע ייריה ואתה מתחיל לרוץ, חסר כל פחד. אתה רץ ורץ, אף פעם לא עייף, הלב חופשי.

אתה חושב על גביע הזהב הנוצץ שמחכה לך בקו הסיום, על הקהל המריע, על תחושת הניצחון, ואתה רץ מהר יותר.

יום אחד אתה פוגש במפלצת גדולה.

בזריזות אתה תוחב את ידך לכיס, מוציא את המדליון ומחזיק אותו אל מול המפלצת. זה עבד לך בעבר.

לאחר כמה שניות, המפלצת לא נרתעה, ושאגה מצמררת ומחרישת האוזניים נפצתה ממלתעותיה."

"זה נשמע כמו סיפור נחמד, אבל איך הוא בדיוק קשור לשאלה שלי?" הוא שאל, חסר סבלנות כהרגלו.

"הכל קשור להכל." הוא אמר יחד איתי, הוא כבר שמע את זה בא ממני עוד לפני שהוא שאל את השאלה.

הוא גילגל עיניים וסימן לי להמשיך.

"איפה הייתי?"

"המדליון לא עבד."

"אה, אוקיי,"

"אז...אתה זורק את המדליון על הרצפה ורץ אל תוך היער, רץ כמו שבחיים לא רצת, מבוהל והמום כמו שלא היית בחייך.

אחרי כמה דקות של ריצה חסרת מודעות אתה קולט שאיבדת את המפלצת, מעולף סופית, אתה מחליט לנוח תחת צילו של עץ. אתה לבד, המום ומבוהל כשאתה מרגיש את הזעם מחלל לך לדם; זעם על המדליון שלא עבד דווקא שהיית זקוק לו יותר מתמיד, על עצמך שברחת ושלא היית חזק מספיק להתמודד עם המפלצת בעצמך, ובעיקר זעם על העולם שהיה כל כך אכזרי כלפייך.

ומהרגע הזה, אתה מבין, לעולם לא תיהיה אותו אדם שהיית.

בשקט הרועש של היער אתה מתחיל לשמוע צעדים. מפוחד, אתה שוב מתחיל לרוץ - מנסה למצוא את הדרך חזרה לשביל הראשי. אתה רץ ימים, שבועות וחודשים, תשוש ואבוד לגמרי, עד שיום אחד אתה יכול לראות אותו - השביל. זר ומוכר בו זמנית.

בהקלה ואושר אתה רץ ומתקרב לשביל ואתה רואה ילד צעיר, מותח את זרועו אל מול פניה של מפלצת מעופפת, עם מדליון בידו.

המפלצת הסתכלה על המדליון והתנדפה לאבק תוך שניות. המום, אתה שואל את הילד; "איך זה שהמדליון שלך עובד?"

הילד מסתכל עליך בתמהון, "אין לי תשובה לכך," הוא אמר, "מה שכן... המירוץ נורא כיפי, הא?"

"כיפי?!"אתה שואל, "המרוץ הזה נוראי! כל יום אני בפרנויות! כל יום מאז שהמדליון הטיפשי הזה הפסיק לעבוד..." אתה אומר לילד.

"אני מצטער שזה קרה לך..." הילד השיב בחוסר אונים.

אם הוא היה רואה את הזוועות שאני ראיתי וידע את הדברים שאני יודע, הוא לא היה נהנה מהמירוץ ביכלל! - אתה חושב בלבך.

אתה והילד ממשיכים לרוץ יחד, אתה מסכל על ההבעה חסרת הדאגות שלו, על חופש שלו, ואתה מתנגד לקולות בראשך שמפתים אותך להגיד לו הכל. לגרום לו לפחד כמו שאתה מפחד.

הו למה?! אתה חושב, למה דווקא המדליון שלי היה חייב לאבד את הכוח שלו? ולמה לעזאזל שלו עדיין עובד?

אתה מסתכל שוב על הילד, והוא, הוא כמו ציפור, דואה לו בחופשיות. ואתה, אתה מוכנע על ידי השלשלאות של הפחד, הן כובלות אותך מטה, מאטות אותך, ושוברות אותך.

אתה רוצה לרוץ חזרה לימים הטובים בהם אתה היית חופשי. בהם אתה היית ציפור. אבל אתה יודע, שזה כבר בלתי אפשרי.

והילד הזה, הילד הארור הזה,

כל מה שהוא עושה זה רק להזכיר לך את מה שאיבדת.

וזה שורף."

קטע מסיפור קצר שכתבתי פעם,

אשמח לחוות דעת

קשה לי להסתכל במראה.

אני רואה שם ילדה יפה, עצמות לחיים, עור חלק, אף החלומות של כל אדם.

הפנים האלה שאני מסתכלת עליהן במראה כל כך יפייפיות ומעוורות.

ולא,

זה לא נארקיסיזם, כי אני אפילו לא קרובה ללאהוב את עצמי, אבל העובדה שאני לא אוהבת את עצמי לא אומרת שאין לי עיניים. ריאלסטית; פייר, לא בר רפאלי, אבל יפה.

אבל רק מבחוץ.

וזה כל כך חבל.

שמשהו תמיד חסר.

שהכל מבפנים ריק מתוכן ורקוב.

וכל מה שהיה פעם חשוב,

הלך לי לאיבוד.

ואהבה?

האהבה באה בקלות, אין בעיה בכלל!

חוץ מזה שאני מרחיקה כל גבר שאי פעם ניסה להתקרב אליי כמובן, הכל הולך לי מצויין, חיי אהבה נורמטיבים לחלוטין.

אני רוצה לאהוב, באמת, כמו שכולם רוצים, גם אני רוצה. אבל קשה לי להבין מה גברים רואים. ואז אני נופלת שוב למה שאמרו לי יותר ממליון פעמים על גברים - רק סקס בראש שלהם.

ומה בראש שלי בדיוק? סוסי קרן ופרפרים?

תעשו לי טובה.

אבל סתומה שכמותי, נופלת בזה כל פעם מחדש -

כי מי יאהב אותך לעזאזל? לולא הרצון לזיין אותך בתחת?

אז אני הורסת כל קשר וחיבה שפיתחנו אחד לשני. מסננת. לא עונה ימים ואז מתקשרת. אתה כבר לא עונה. אז אני מתעצבנת וזורקת את הפלאפון על הקיר, שיכורה. עד עכשיו לא תיקנתי אותו. ואז אתה שולח הודעה. חתול ועכבר עכבר וחתול.

עזוב, אתה לא זה שצריך להתמודד עם החוסר ביטחון, והשגעון והבעיות, אל תנסה אפילו. אני לא שווה את זה.

לטובתך עכשיו

אני לא אענה.

ההשראה.

זה מה ששאב אותי לישרא כל פעם מחדש.

ההשראה והרצון לשתף, לשתף אנשים שמעריכים אומנות מכל צדדיה ופניה.

זה מה ששאב אותי לכאן מהאבק כל פעם מחדש מגיל 12.

פעם זה היה עיצובים, אחרי זה סיפורים, אחרי זה בלוג דיכאון בדיוני. הפסקה. אחרי זה שוב סיפורים, אחרי זה הפסקה של שנים.

ושוב אני כאן, רק שהפעם אני כבר לא ילדה קטנה וחסרת מודעות שישרא היה יותר ממשחק במחשב.

אני נערה שמחפשת טוהר. גלמים. יהלומים שלא זקוקים לליטוש.

אז מה עכשיו?

עכשיו כותבים וכותבים, וטורפים מילים של אחרים כאילו לא קראתי משהו טהור ואמיתי שנים.

אהה מכר חדש-ישן שלי, בשל לי סעודת מילים כי אני בעוני ורעב מאז שעזבתי את ביתך החם והצנוע בבפעם האחרונה, בשל לי סיפור, שיר ופסקה על כמה חייך נוראיים - בשל כמה שתוכל, את כל מה שיש לך כי מילים לעולם לא יגיעו עד נפש,

ואני רעבה.

בשל לי הכל

הכל חוץ מבולשיט,

אני אלרגית.