זה כל כך מעט, במיוחד ביחס לדרך הכל כך ארוכה שעברנו.

רציתי להתחיל את הפוסט בוייב האופטימי שאופף אותי, ושוב אני נשאבת למלנכוליה.

עברו עלי כמה שבועות קשים כולל מריבה נוספת עם בעלי על נושא הסקס.

אני לא מבינה את זה! השלמתי עם העובדה שאין לו צרכים פיזיולוגיים, אבל למה לזלזל בשלי?

כמו שאמרה לילי אלן לפני- its not fair and i think you're really mean

על פניו, כשהתסכול בבית עולה זה רק אמור לדחוף אותי חזק יותר לכיוון השני.. אבל אני כל כך פוחדת להתאכזב, כל כך פוחדת לפתח ציפיות רק בשביל לקבל שוב ברקס מצידו.. אז אני כבר לא יוזמת.

שבוע שעבר כן לקחתי יוזמה ועדכנתי אותו באחד הימים שאני יוצאת. וכלום. כלום.

מרוב תסכול ביטלתי את היציאה. כי באותו יום בבוקר כשהוא היה צריך ממני משהו הוא מצא את הזמן וראה את ההודעות ממני יפה מאוד.

רק בבוקר למחרת התעוררתי להודעות ממנו. נראה שציפה שפשוט אגיע אליו. 

בפעמיים האחרונות יצאתי ממנו עם רגשות אשם קלים. כי רק התענגתי. נתתי לו לעבוד קשה, ואני מצידי לא עשיתי שום דבר בשבילו. זה לא אופייני לי.

אבל הפעם פיציתי את עצמי, ואותו 

חוויתי אתמול מלאאא אורגזמות. מלא! מהלשון שלו, מהאצבעות שלו, מהזין שלו, מהצעצועים שלי... וכל כך מדליק אותי שאכפת לו! הוא רוצה שאני אגמור, הוא מעודד אותי במילים, הוא לא משחרר ממני גם כשאני כבר על סף כאב והרגליים רועדות בלי שליטה... גם כשהוא עצמו כבר על הסף, הוא לא הרשה לעצמו לגמור עד שלא גמרתי עוד פעם אחת אחרונה.

נעים לי! לא רק בגוף, גם בנפש. הייתי זקוקה כל כך לפורקן הזה! אבל מסתבר שלא רק... הייתי זקוקה גם לחיבוק אחרי. הייתי זקוקה לליטוף.

הרשתי לעצמי להירדם לצידו, צמודים וערומים, בהתחלה הוא שם שעון מעורר לעוד 10 דקות, ואז עוד, ואז עוד... ואז עוד התמזמזנו והתלטפנו ולא הצלחנו להוריד את הידיים אחד מהשני.

עד שקמנו כבר היה ממש מאוחר, ואז לא הצלחתי להזמין מונית כי כנראה בדיוק נגמרה ההופעה של אייל גולן בבלומפילד.

כשהגעתי סוף סוף הביתה, כולם מן הסתם ישנו, ואז קמתי לעבודה לפני כולם.

הם ישנו כשהגעתי, ישנו כשיצאתי.
במיטה שלי.
לכן לא יכולתי להוציא את הצעצועים שלי מהתיק... אז אני יושבת במשרד עם תיק מלא ויברטורים.