אז אמא אומנת 1 מתה .יש לי 2 בסהכ.
אני עצובה.
כי גיליתי על זה אתמול. והיא מתה כבר לפני פסח , ופשוט "שכחו" לומר לי.
אני רוצה לערוף את הראש לכולם.
אני עצובה.
כי שכחתי כבר איך היא נראת, כי לא שמרתי על קשר כמו שצריך.
אני רוצה לערוף לעצמי את הראש.
שונאת להרגיש אשמה עצמית. זה הרבה יותר רע מרחמים.
אני עצובה כי כל מה שנותר לי זה זכרונות מטושטשים. שום דבר יותר.
אני עצובה כי אני טיפשה. כי אני לא יודעת לשמור על קשר עם אנשים , גם כשהם חשובים לי.
כי כמו שאני מרגישה זרוקה לצד הדרך, נטושה, ככה אני עושה גם לאחרים.
אולי זה כל מה שלמדתי בחיים.
מלעבור מבית לבית, מאמא אומנת לאמא חורגת לאמא אומנת ואז לאף אמא, סתם לבית מלא אחים ואבא , וכולם אבודים.
ועכשיו הם (האחים הגדולים) התחילו לסדר את החיים שלהם , ולעזוב , וזה מרגיש שרק אני נשארתי בתוך ההריסות האלה , שלי.
אני מדוכאת , כי החיים הורסים אותי כל פעם , בדיוק לפני שאני מצליחה לעמוד על הקרקע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
