קפטן אחד אמר פעם שאניות בטוחות יותר בנמל, אך לא לשם כך הן נבנו. אני אומרת שכמוהן האהבה, בטוחה יותר כשהיא לא נראית לעין, אך מאבדת מערכה כשלא חולקים בה. יש אנשים המסוגלים לשלוט בלבם כאילו בלחיצת כפתור - אלו המתיימרים להיות שחקנים "חכמים" שבעצם רק הולכים על בטוח, ויש את אלו שנותנים ללבם לקבוע את הקצב - אלו שלוקחים סיכונים ולא מרגישים את האש אפילו כשהיא מכלה אותם. תמיד שייכתי עצמי לסוג הראשון של האנשים ומדי פעם הרשיתי לעצמי להתנהג כמו הסוג השני. לפעמים אני תוהה האם הכמיהה שלי להיות חופשיה וחסרת מעצורים היא הגורם לכל החומות שעם השנים, בניתי סביב לבי מבלי לדעת... הפחד שמזיק יחדור בניהן ויגדום לי את הכנפיים, והאשמה שאני יודעת שאקח אך ורק על עצמי במקרה שכזה - אלו הם היסודות של כל לב אטום כשלי. הגישה שלי תמיד הייתה קיצונית כשדובר באהבה; לכאן או לכאן, הכל או כלום... אבל לאחרונה נפקחו עיניי לדרך אחרת - לסוג שלישי ומסובך ביותר של אנשים. נוכחתי שישנם גם אנשים, מעטים, שלמדו לאלף את לבם להתאהב אך בעיניים פקוחות, להתמסר אך לא בכל תנאי, להרגיש את כל התחושות המציפות אך לא לאבוד בתוכן, לתת לראש לעוף אך לשמור את הרגליים על הקרקע.
