אני קשה. קשה לי לקבל ביקורת וקשה לי שלא להיעלב ממנה ובעיקר קשה לי עם המחשבה שאני לא טובה מספיק. התגובה הראשונית שלי? לחתוך, לברוח, להיפרד, לא-לדבר-על-זה, למחוק.
"אגו", תמיד אמרו לי, "תפסיקי עם האגו הזה, מה את ילדה קטנה"? גם הוא אמר לי את זה אתמול, ה-"חבר" שלי.
הבעיה שלי היא שאני שמה לב לכל פרט קטן. אני יכולה ללכת ברחוב העיקרי בעיר ולזכור מה אדם לבש ו/או עשה, כל דבר חריג ויוצא דופן, אני אחת שמתמקדת בפרטים הכי קטנים ומייחסת חשיבות לדקויות. ואתמול האגו שלי נפגע קשות בגלל הדקויות, ולא אכפת לי לכתוב על זה...
לדעתי אגו זה דבר שכל אדם צריך לטפח לעצמו. כל בן אדם עם אגו מעריך את עצמו וסומך על עצמו ואין בזה רע, זה רק מוסיף למטרה הראשונית שלי כשזה נוגע לעניינים שבלב - ככה אף אחד לא יפגע בי.
אמרתי לו שאני יודעת שהוא לא סומך עליי ושאני גם לא מצפה ממנו לסמוך, הוא הגבר היחיד שיודע שבגדתי באנשים על ימין ועל שמאל ושיצאתי עם כמה במקביל בלי לספר להם אחד על השני, ולא שכחתי לומר לו שהוא היחיד שיודע על זה רק בגלל שהוא היחיד שלא אעז לעשות לו דבר כזה, או לפחות לא רוצה להיות מסוגלת לעשות לו דבר כזה.
הוא היה מופתע ושמעתי את החיוך שלו דרך הטלפון.
הוא רוצה לחנך אותי, הוא אמר שהוא ילמד אותי שלא מוותרים כשקשה, שזה חלק מ-"מערכת יחסים". והלב שלי מתרסק, אני בולעת רוק רק מהמחשבה על להילחם על מישהו.
אני חוסכת מהלב שלי כל פגע, אפילו הקטן ביותר, אבל זה רק בגלל שאני יודעת מה זאת מלחמה ומי שנלחם באמת חוזר עם כוויות ופציעות. אני חוסכת כוויות ופציעות...
הוא קורא לי פחדנית ואני לא, אני פשוט קשה וקשה לי עם עצמי, ובטח גם לו קשה, אבל הוא אף פעם לא מוותר עליי...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
