סוף-סוף הלכתי עם חבר שלי לצפות ב-"ג'אנגו ללא מעצורים" בקולנוע, חיכיתי לזה הרבה זמן וזה היה שווה כל רגע! אני מתאהבת בטרנטינו כל פעם מחדש ואולי אפילו יש לי קראש על ג'יימי פוקס השובר הזה! אפשר להגיד שהוא הפנטזיה החדשה שלי...
אחרי הסרט קפצתי הביתה לרגע ובזמן שסידרתי את התיק שלי שמעתי את אמא שלי מדברת עם אחותי הקטנה על אסתר - מישהי שהייתי קוראת לה "דודה", קרובה רחוקה של סבתא שלי שהכרתי הרבה זמן. "מה איתה?" שאלתי, -"היא נפטרה, מה לא ידעת?" אמא שלי אמרה לי. לא ידעתי איך להגיב, הסתובבתי במטבח וירדו לי דמעות, אני רגילה לראות אותה אצל סבתא שלי בכל פעם שאני באה לביקור, אני רגילה לבוא ולתת לה נשיקה על הלחי מתוך כבוד ולהחזיק לה את היד ושהיא שואלת אותי מה שלומי ואני תמיד מחייכת אליה ואומרת שהכל בסדר, תמיד היא דאגה שהתיקים שלי יהיו בחדר והנעליים מסודרות בפינה ותמיד מילאה את כוס המיץ שלי כשעמדה להיגמר.
הרגשתי רע.
התקשרתי לסבתא שלי ויכולתי לשמוע את החיוך הכאוב שלה דרך הטלפון, היא דיברה איתי רגיל ושאלה הרבה אם הכל טוב אצלנו. אני שאלתי אותה הרבה אם הכל טוב אצלה. ואז שאלתי אותה על אסתר והקול שלה רעד, בחיים לא שמעתי ככה את סבתא שלי. איך שניתקתי הלב שלי התפוצץ, בכיתי את הנשמה...
קשה לי עם הדברים האלה... אני מתמודדת בזמן האחרון עם יותר מדי מוות וזה מפחיד שזה הופך למשהו שאני "רגילה" לשמוע, אני בחיים לא אתרגל למשהו כ"כ נוראי.
ירדתי למטה כי אבא שלי בא להביא לי כסף, שאלתי אותו עליה והוא צחק, אמר לי "אז מה? שטויות, לכל אחד מגיע הזמן שלו מה את מתרגשת, כל אחד מת בסוף" הוא צוחק, "בקטנה". הוא לא נשאר יותר מחמש דקות. אמרתי לאחותי שתעלה הבייתה, התקשרתי לחבר שלי וסיפרתי לו, התחלתי לדמוע מחדש כי כל פעם שאני שומעת אותו אני מרגישה שאני יכולה להיות הכי שקופה שבעולם. "מה אני אגיד לך מאמי?" הוא אומר, "בקטנה, זה יעבור לך, כל אחד מת בסוף... יהיה בסדר, יעבור לך". צעקתי עליו שהוא בדיוק כמו אבא שלי וניתקתי לו.
הכנתי לעצמי תה בבית וירדתי למטה, הייתי צריכה קצת זמן עם עצמי. גם ככה בכיתי יותר מדי ביומיים הללו. כמובן ערס מפגר באוטו, שאיכשהו מכיר אותי ואת המשפחה שלי ואת האקס שלי, הטריד אותי במשך כמה דק' עד שהתחלתי להגיד לו שחבר שלי עומד לאסוף אותי עוד מעט והוא התחפף משם. כמובן שחבר שלי בא אח"כ והלכנו אליו והוא שיפר לי את מצב הרוח, ויום למחרת כבר קיבלתי מחזור ושוב הכאבים האלה הרסו לי את החיים.
בערב שישי עשינו ישיבת בנות בהרכב הכי לא קשור ומוזר שיש אבל היה מצחיק ברמות. #יוםאסור2 אפשר להגיד.
אני מקווה שהשבוע שבפתח יהיה הרבה יותר טוב מהשבוע המסריח הזה שעבר עליי, ואני מקווה להתחיל אותו בחיוך.
והלוואי ש-Light יפסיק לשבור לי את הלב עם כל השירים והלייקים והתמונות האלה. זה נשמע כ"כ ילדותי אבל החיים שלנו סובבים סביב זה, ואני יודעת מה הוא מרגיש בכל סמיילי שהוא כותב ואות ומשפט, אפילו שהוא בכלל לא מנסה להגיד משהו או שחושב על משהו וכותב משהו אחר לגמרי. בקיצור תסביך אבל העיקר שאני מבינה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
