כינוי:
xMMx בת: 30 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | |
| 2/2013
Heaven is a place on earth with you
כתבתי הרבה על הפחד לאבד אותו ולא כתבתי מספיק על שאני אוהבת אותו, ואולי דווקא ברגע הספציפי הזה כשאני מרגישה כאילו חייתי מאה שנים של בדידות אני צריכה לזכור מה אחד הדברים הכי טובים שיש לי, סיבה מיוחדת שבגללה אני לא צריכה להיות עכשיו בתוך הדכאון המוזר הזה שעטף אותי... והנה הסיבה הזאת התקשרה - או בעצם התקשר - הוא, אהובי. אני יודעת בדיוק איך הייתי מבלה את השניות, דקות, ימים, שבועות, חודשים האלה בלעדיו ולעזאזל, אני יודעת בדיוק איך "ביליתי" את השנתיים האחרונות בלעדיו! ודווקא אני, היצור שהכי מפחד מאינטימיות או זוגיות והכי חושב שהוא לא ראוי להם שאני מכירה, מרגישה שהזמן הכי טוב שאני יכולה להעביר הוא הזמן שאני מבלה, מבלה באמת, איתו. ולמרות שאני שונאת להודות בזה (ועם זאת מודה בזה כל הזמן) הוא מושלם בשבילי ויש רגעים שהלב שלי עומד לפרוץ מהגוף מרוב אהבה.
 
בגלל זה אני כל-כך מפחדת... טוב לי שיש לי אותו קרוב, שיש לו אותי קרובה ושהוא שומר עליי ומחזיק אותי קצר. עוד מעט הוא יתגייס ובעוד כמה חודשים גם אני אשים על עצמי מדים, ולעזאזל, יותר מהעובדה שאני מפחדת להרוס את זה - אני מפחדת שזה יהרס מעצמו. כי אז לא יהיה את מי להאשים ומי שיצטער ומשהו לתקן. ואז מה?
| |
חודשיים איתו
אתמול קיבלתי "רגליים קרות", סוג של קלסטרופוביה לשרשרת שהוא הביא לי ביום ההולדת שלי (תכשיט שכובל אותך, הקבלה לטבעת נישואין וזה) פשוט כי פתאום קלטתי במקרה שאנחנו כבר חודשיים ביחד (אני לא מחשיבה את כל החודשים שהיו לפני כי זה לא היה רשמי ויצאתי עם אחרים) והתחושה הזו שאני שייכת למישהו, ככה ברצינות, פתאום מפחידה. אני מפחדת לשכוח איך לפלרטט או שהקסם שלי יתפוגג, שימאס לו ממני פתאום כי כמו שהשכנה שלי פעם אמרה לי "אי אפשר כל הזמן שוקולד-שוקולד-שוקולד, לפעמים בא לך סטייק", או שההפך - שלי ימאס ממנו, שזה הכי מפחיד בעולם כי הוא הכי מיוחד והכי מתאים לי שיש, כל חיבוק שלו או נשיקה מרגישה לי כמו בית ועדיין יש לי פרפרים בבטן בגללו, כל הזמן! זאת כנראה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי על אמת, כי הכרתי את המשפחה שלו, אני עומדת להכיר לו את שלי (ברגע שאני אפסיק לפחד) וכל העולם יודע עלינו, אנחנו עושים הכל ביחד ואנחנו פי אלף על זוגות נשואים! (בואו נגיד שאנחנו גם יותר זוג ממה שאי פעם ההורים שלנו היו). וזה הכי מפחיד בעולם, אם אני אעשה טעות קטנה ואאבד את זה, למרות שהוא לא מוותר עליי לא משנה מה אני עושה ומלמד אותי להתמודד עם כל דבר... קשה לי להתרגל לעובדה שהוא חושב על העתיד שלנו ובאופן טבעי גם המוח שלי מתחיל לפנטז ולתכנן... בחיים לא דמיינתי לעצמי שאהיה כזאת, סוג של שינוי בהתהוות. אבל זה טוב, זה כיף, זה מרגש והכי חשוב - בטוח.
| |
What if
שונאת את העובדה שלפעמים אני "משתעשעת" במחשבה מה היה קורה אם... שזה הדבר הכי נורא שאדם יכול לעשות לעצמו במיוחד כי אין ספק שזה לא היה קורה בחיים, אף פעם, לעולם לא. לא יודעת אם זו התחרותיות שלי עם עצמי, ללכת דווקא על הקשה כדי להתעלות על עצמי כל פעם מחדש, ואולי זה חסר הביטחון של הילדה הקטנה שפחדה לא להיות טובה מספיק; להיות פחות יפה, פחות חכמה, פחות כשרונית, פחות אהודה, פחות ראויה, פחות אהובה. אולי... ואני לא יכולה לשקר, יש לי את הדבר האמיתי, לא הייתי מחליפה את זה בשום דבר אחר... The way he feels like HOME. אבל עמוק-עמוק בפנים יש כאב כזה, והוא לא מהסוג שיעבור עם הזמן.
| |
הרגע הזה ש
והלב שלך נופל לתחתונים ואת לא יודעת איך להגיב, מה להגיד או לעשות כי זה בעצם לא קשור אלייך וזה לא עניינך בכלל, אבל בכלל!
ובכל זאת זה יכול להשפיע עלייך בעתיד, תלוי איך מסתכלים על זה...
ובעצם...
זה נוגד את העקרונות שלך, ואדם שמכבד את עצמו חייב שיהיו לו עקרונות לעמוד עליהם, חשוב שיהיה לו את האומץ...
אבל כשהרגע הזה ש...
והלב שלך נפל לתחתונים, את קופאת.
אני קופאת.
באמת פחדתי, ואולי יש הרבה דברים שאני לא יודעת אבל אני יודעת בבירור שפחד זה רגש שלא אמור להיות שם.
| |
יום אהבה 2013 - קצת באיחור אבל...
לא יודעת למה, אבל התרגשתי מיום האהבה הזה יותר ממה שהתרגשתי ביום ההולדת ה-18 שלי שהיה לפני פחות מחודש. יום הולדת יש כל שנה, חבר בולנטיינס דיי היה לי בפעם הראשונה! האמת היא שהוא השקיע יותר מחשבה ביום ההולדת שלי מאשר ביום האהבה אבל למי אכפת, אנחנו יותר טובים מזה... הלכנו ל-Yogic בערב של רביעי, רבנו המון-המון-המון ועל כל דבר קטן וכל הדרך לבית שלו הלכנו מכות וירדנו אחד על השנייה וצחקנו על זה כמו מטורפים (ובעצם, כמו תמיד!). התמזמזנו באיזו סמטה חשוכה ליד מתנ"ס ואיש שמן ומפחיד האיר עלינו עם פנס ואז נכנס אל המתנ"ס (מיותר להזכיר שזה היה בלילה, נכון? איש מוזר). בבית, אני השקעתי בלנז'רי והוא היה טוב כמו תמיד. בבוקר הוא הביא לי מתנות - סט של Body Shop (סבונים, קרמים וזה) ומגבת שכתוב עליה "באהבה" - ואני השארתי לו בארון את המתנה שלי כי התפדחתי שיפתח אותה לידי - מסגרתי תמונה שלנו במסגרת יפה רצח מיום הולדת 18 שלי ששנינו הכי אוהבים. הזמנתי אותו גם לאכול (בפעם הראשונה בחיים הוא הרשה לי לשלם על האוכל אחרי שהתחננתי אליו וזה רק בגלל שיום לפני זה הוא הסכים שאני אשלם ב-Yogic ואז פתאום התחרט וכמעט הרג אותי כי הוצאתי כסף!) אז זה היה נחמד... באותו הערב כשכבר הייתי בבית הוא שלח לי פרחים יפהפיים וצבעוניים כאלו שנפתחים כששמים אותם במים והם באמת פרחו לתפארת! (פעם שלישית בחיים שהוא שולח לי פרחים, בהתחלה ורדים אדומים ולבנים, אח"כ ורדים סגולים וכחולים ועכשיו צבעוניים יפהפיים בגוונים של ורוד-כתום-צהוב) ואני חייבת להגיד שהייתי יותר מאושרת מהפרחים מאשר מהמתנות! באותו הלילה גם ישנתי אצלו וזה משהו שעוד לא ניסינו - יומיים ברצף להיות ביחד והאמת היא שזה היה כיף בטירוף למרות שאנחנו רבים כל הזמן. הוא אמר לי שהוא מרגיש כאילו אנחנו גרים ביחד וזורק כל הזמן יציאות שהוא מת לגור איתי. האמת היא שהוא ממש לא כי אני לא שוטפת כלים ולא זורקת זבל! טוב נו, אולי אני אהיה מוכנה להתפשר ולזרוק זבל כי עם הכמויות שאנחנו אוכלים בטח יהיו לו הרבה כלים לשטוף. אויש, מה אני מדברת שטויות... גם כן הוא, משפיע עליי... אני אוהבת אותו! ♥ ♥ ♥
| |
בנוהל הרגיל: פוסט של לילה לפני בגרות כלשהי
מחר יש לי בגרות בתנ"ך ונראה לי שהעניין של לכתוב פוסט במקום להתכונן הפך למשהו קבוע.
אז אני יכולה להגיד ששרשרת הזהב שאיבדתי כנראה תחזור אליי מחר.
מישהו מהשכבה שלי המציא לי המון-המון סיפורים וזה התחיל מהעובדה שהוא שאל אותי אם איבדתי שרשרת.
אני מעדיפה לא להאשים אותו בכלום כי אפילו לכתוב את זה או להגיד את זה יגרום לי להרגיש לא נעים עם עצמי על שפגעתי בצדק בעולם, אבל העיקר שהשרשרת הזו תחזור אליי.
אני בכיתי בגלל זה במשך כמה ימים ומחר כשהיא תהיה בידיים שלי ארגיש כזאת הקלה...
אני לא אוריד אותה ממני לעולם!
אני עדיין זוכרת את היום ההוא כשהייתי בכיתה א', זה היה כמה ימים לפני יום ההולדת שלי ואמא שלי לקחה אותי לחנות זהב.
המוכר הושיב אותי על כיסא והוא ישב על כיסא בצדו השני של השולחן.
הוא הניח מולי דף, הביא לי עט ואמר לי שאני יכולה לעצב את השרשרת שלי בעצמי.
כתבתי את השם שלי בעברית, עשיתי פס ישר שמסולסל בקצהו האחד ולב קטן בקצהו השני.
"ככה?" אמא שלי שאלה,
-"כן" אמרתי, ואחרי שבוע קיבלתי את השרשרת הכי יפה שיש, השרשרת עצמה - לא השם - הייתה מסולסלת ונוצצת, והיא נוצצת עד היום - כמוני. 
| |
תשובות לשאלון השבועי | שבוע מסריח
תשובות לשאלון השבועי:
מה היחס שלך לבדיחות? מעדיפה לשמוע ולצחוק או להיות בצד המצחיק?
חולה על בדיחות! אני לא ממש טובה בלספר אותן אבל אני אוהבת לשמוע.
יש סוג של הומור שמצחיק אותך יותר מאחרים?
כן, חברות שלי קוראות לזה "מורן פלוס". ;)
מה את מרגישה אם צוחקים על מישהי ואת רואה שהיא נעלבת? תזדהי איתה?
תלוי...
את מרגישה לפעמים שאת היחידה שלא מבינה את הבדיחה?
אם אני לא מבינה סימן שזה ממש גרוע.
האם מרגיז אותך שאנשים לא לוקחים דברים ברצינות?
אם זה הדברים הרציניים שלי אז אולי... אם זה דברים רציניים של אחרים אז לא.
מי יותר מצחיק במשפחה שלך, אמא או אבא?
מממ... אמא? שניהם לא מצחיקים אבל הם חושבים שהם כן... או שרק אני לא צוחקת מהבדיחות שלהם.
נסיים את השאלון בדקת דומייה.תודה
ח
אני מפחדת לכתוב שנכנסתי לתקופה רעה כי אז זה יהפוך את הימים האחרונים למשהו מתמשך, לתקופה ולא לסתם כמה ימים גרועים. אבל עוברים עליי ימים גרועים... כל מיני אנשים נפטרים, ריבים עם כל הבית, אני מבזבזת הרבה שעות בביה"ס בתגבורים מיותרים לבגרות בתנ"ך, Light לא יוצא לי מהראש, אנשים אחרים סתם מעצבנים אותי, לא "הולכים" לי דברים שאני מתכננת דווקא כשהחלטתי שלהיות אדם שמתכנן דברים זה דבר שהופך אותך לאדם מאושר, אחראי, מסודר יותר. הדבר הכי גרוע שקרה לי זה שאיבדתי את שרשרת הזהב שלי שקיבלתי מאמא שלי בכיתה ב', שרשרת שעיצבתי בעצמי, עם השם שלי ועם לב קטן וקישוטים, ורוב הסיכויים שהיא לא תחזור אליי (סיפור ארוך). אוף, כמה פעמים אמרתי את המילה הזאת "אוף" בימים האחרונים! אבל, כמו שאומרים - "הכל בראש" אז אני אנסה לסיים את הפוסט הזה בצורה מתוקה יותר ובתקווה שהפוסט הבא יהיה שונה בהרבה... אז הדברים הטובים שקרו לי בימים האחרונים הם שקיבלתי כסף מההורים שלי, יש לי את החבר המדהים שלי שאני מטורפת עליו, בכיתי מולו והייתה לנו סוג של שיחה עמוקה וזכיתי להכיר אותו יותר, קניתי לו מתנה ליום האהבה, חשבתי על 50 סיבות למה אני אוהבת אותו (למרות שלרשום את זה במכתב ולהביא לו ביום האהבה נשמע לי יותר מדי קריפי אז אני אוותר על הרעיון), השעמום שלי בתגבורים לתנ"ך נובע מהעובדה שאני יודעת את החומר שזה טוב, 80% שיש לי תחפושת לפורים וכבר יש לי תכניות לחגיגות, יצא לי לדבר עם אחותי הקטנה לעומק ולעשות לאמא שלי קצת טוב על הלב. מממ... בינתיים זה כל מה שיש לי ואני מקווה שזה יימשך עם יותר דברים טובים מאשר רעים. והפוסט הזה יצא לי גיי רצח אבל שיהיה... איפה השמש שלי שתחמם לי את הלב? אני מחכה לך קיץ, בקוצר רוח...
| |
ג'אנגו ללא מעצורים, מוות ושטויות נוספות
סוף-סוף הלכתי עם חבר שלי לצפות ב-"ג'אנגו ללא מעצורים" בקולנוע, חיכיתי לזה הרבה זמן וזה היה שווה כל רגע! אני מתאהבת בטרנטינו כל פעם מחדש ואולי אפילו יש לי קראש על ג'יימי פוקס השובר הזה! אפשר להגיד שהוא הפנטזיה החדשה שלי...
אחרי הסרט קפצתי הביתה לרגע ובזמן שסידרתי את התיק שלי שמעתי את אמא שלי מדברת עם אחותי הקטנה על אסתר - מישהי שהייתי קוראת לה "דודה", קרובה רחוקה של סבתא שלי שהכרתי הרבה זמן. "מה איתה?" שאלתי, -"היא נפטרה, מה לא ידעת?" אמא שלי אמרה לי. לא ידעתי איך להגיב, הסתובבתי במטבח וירדו לי דמעות, אני רגילה לראות אותה אצל סבתא שלי בכל פעם שאני באה לביקור, אני רגילה לבוא ולתת לה נשיקה על הלחי מתוך כבוד ולהחזיק לה את היד ושהיא שואלת אותי מה שלומי ואני תמיד מחייכת אליה ואומרת שהכל בסדר, תמיד היא דאגה שהתיקים שלי יהיו בחדר והנעליים מסודרות בפינה ותמיד מילאה את כוס המיץ שלי כשעמדה להיגמר.
הרגשתי רע.
התקשרתי לסבתא שלי ויכולתי לשמוע את החיוך הכאוב שלה דרך הטלפון, היא דיברה איתי רגיל ושאלה הרבה אם הכל טוב אצלנו. אני שאלתי אותה הרבה אם הכל טוב אצלה. ואז שאלתי אותה על אסתר והקול שלה רעד, בחיים לא שמעתי ככה את סבתא שלי. איך שניתקתי הלב שלי התפוצץ, בכיתי את הנשמה...
קשה לי עם הדברים האלה... אני מתמודדת בזמן האחרון עם יותר מדי מוות וזה מפחיד שזה הופך למשהו שאני "רגילה" לשמוע, אני בחיים לא אתרגל למשהו כ"כ נוראי.
ירדתי למטה כי אבא שלי בא להביא לי כסף, שאלתי אותו עליה והוא צחק, אמר לי "אז מה? שטויות, לכל אחד מגיע הזמן שלו מה את מתרגשת, כל אחד מת בסוף" הוא צוחק, "בקטנה". הוא לא נשאר יותר מחמש דקות. אמרתי לאחותי שתעלה הבייתה, התקשרתי לחבר שלי וסיפרתי לו, התחלתי לדמוע מחדש כי כל פעם שאני שומעת אותו אני מרגישה שאני יכולה להיות הכי שקופה שבעולם. "מה אני אגיד לך מאמי?" הוא אומר, "בקטנה, זה יעבור לך, כל אחד מת בסוף... יהיה בסדר, יעבור לך". צעקתי עליו שהוא בדיוק כמו אבא שלי וניתקתי לו.
הכנתי לעצמי תה בבית וירדתי למטה, הייתי צריכה קצת זמן עם עצמי. גם ככה בכיתי יותר מדי ביומיים הללו. כמובן ערס מפגר באוטו, שאיכשהו מכיר אותי ואת המשפחה שלי ואת האקס שלי, הטריד אותי במשך כמה דק' עד שהתחלתי להגיד לו שחבר שלי עומד לאסוף אותי עוד מעט והוא התחפף משם. כמובן שחבר שלי בא אח"כ והלכנו אליו והוא שיפר לי את מצב הרוח, ויום למחרת כבר קיבלתי מחזור ושוב הכאבים האלה הרסו לי את החיים.
בערב שישי עשינו ישיבת בנות בהרכב הכי לא קשור ומוזר שיש אבל היה מצחיק ברמות. #יוםאסור2 אפשר להגיד.
אני מקווה שהשבוע שבפתח יהיה הרבה יותר טוב מהשבוע המסריח הזה שעבר עליי, ואני מקווה להתחיל אותו בחיוך.
והלוואי ש-Light יפסיק לשבור לי את הלב עם כל השירים והלייקים והתמונות האלה. זה נשמע כ"כ ילדותי אבל החיים שלנו סובבים סביב זה, ואני יודעת מה הוא מרגיש בכל סמיילי שהוא כותב ואות ומשפט, אפילו שהוא בכלל לא מנסה להגיד משהו או שחושב על משהו וכותב משהו אחר לגמרי. בקיצור תסביך אבל העיקר שאני מבינה.
| |
Can't do this
אני מתעצבנת, אני משתעממת ואני מרגישה שאני לגמרי משחקת אותה, משקרת, חיה בסרט מושלם ואני לא יכולה לצאת ממנו.
ה-"בריחה" שלי היא להסתכל על העבר, לעקוץ אותו ולשמוח בכל פעם שהוא עושה על זה לייק.
אתמול קראתי התכתבויות שלנו מפעם, נזכרתי כמה הוא היה מניאק ואיך הוא גרם לי להרגיש רוב הזמן וזה עזר לי קצת להיות מרוצה יותר עם מה שיש לי עכשיו.
אני צריכה חידושים, לשבור שגרה, אני מפחדת שזה ימאס עליי כ"כ מהר ומצד שני אני לא רגילה להיות רחוקה מהעבר כ"כ הרבה זמן.
אני יודעת שאין מצב בעולם שאני אחזור לאחור ושמה שיש לי עכשיו מושלם, אבל "מושלם" זו מילה כ"כ כבדה וצריך לעשות הרבה כדי לתחזק אותה.
בקיצור, תקופה מעצבנת של "שגרה" לא ברורה שכזו: "תגבורים" לבגרות המתקרבת בתנ"ך, מחסור בעבודה, יציאות לאותם המקומות שכבר יצאו לי מהתחת...
בא לי להתחדש במשהו, לשנות...
הפסקתי לעשן, אני צריכה למצוא עבודה ואני משתוקקת לקעקוע.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
