נשברתי היום, אחרי שבאמת האמנתי בעצמי וזה כמעט ולא קורה קיוותי שאני אעבור משהו שהייתי צריכה לעבור.

האמנתי בעצמי כל כך חזק והייתי באמת מוכנה והתפללתי אבל ברגע האמת הכול הלך לפח.

אני לא הייתי מעבירה את עצמי מרוב שהייתי פח.

כל האמונה שלי בעצמי ירדה בשניות, ושוב נמאס לי. אני מנסה להיות חיובית ולחשוב שזה קרה כי ככה זה היה צריך להיות אבל כל כך קשה לי, אני מרגישה כאילו יושב עלי ענן של נאחס, ואוףףף

אני לשם שינוי אחרי תקופה מאד מאד ארוכה מרגישה טוב עם עצמי.

אחרי הפגישה הראשונה עם האיש מקצוע שהתחלתי ללכת אליו (לא בדיוק פסיכולוג) הרגשתי שהוא לא מבין אותי נכון.

אחרי הפגישה איתו הייתי מאד מעורערת והרגשתי מועקה נוראית, הרגשתי שפניתי לגורם הלא נכון.

אבל אחרי המפגש השני איתו הרגשתי הרבה יותר טוב, הרבה יותר משוחררת והיה לי יותר נוח.

הרגשתי שהוא קורא אותי יותר טוב ומבין מה עובר עלי בצורה הטובה ביותר.

אני מרגישה שכן מצאתי סיבה לחיים שלי, זה לקח המון זמן שהייתי בחוסר ידיעה בנוגע ללמה לי להמשיך, ולא רק בקטע אובדני באמת לא ידעתי למה.

אני מרגישה שיש לי משהו שווה לחיות בשבילו, לשם שינוי משהו יציב שלא תלוי באף אחד, אלא רק בעצמי.

אני מקווה שהמוד הזה הוא לא חד פעמי וילווה אותי לאורך תקופה, אני מרגישה ששינוי לטובה התחיל.

אני שמחה, ואף אחד לא יוכל לשנות את זה.