אתמול היה רשמית היום הכי נורא בחיים שלי. הכי. נורא. בחיים שלי.
ויטלי ואני נפרדנו, ואני קיבלתי את הפרידה (שאני יזמתי) הרבה יותר קשה ממה שציפיתי מעצמי. אחרי שהקלפים הונחו על השולחן הרגשתי מרוסקת, מרוקנת, ולא יודעת איך להמשיך בחיי. איפה אני אחיה, איך אני אנהל את חיי. האם אי פעם אוכל לאהוב שוב. איך אוכל לסמוך על גבר שלא יפגע ולא ינצל אותי?
בבוקר לקחתי את החתול לוטרינר כי הוא לא נגע באוכל שלו כל הסופש. הוטרינר אשפז אותו ולא ידעתי מה הולך איתו. בלילה שקדם לכך החרמתי גור לילדים מתעללים, והוא היה באומנה ליום אחד בלבד וויטלי סרב להכניס אותו הביתה מחשש לפרעושים. כל היום טלפונים לגבי הגור. אני אחרי לילה לבן לא ישנתי. בוכה בכל שטות. החתול חזר מהאשפוז עם אבחון במחסור באשלגן, הוא רזה ממש, ובנוסף התחלה של דלקת בדרכי השתן. כל הבדיקות עלו לי כליה, ואין לי מושג איך אני אקנה אוכל. זה עוד יותר מעכיר את ההרגשה, בידיעה שעכשיו אני עוד צריכה איכשהו לחיות לבד, כשאני לא מצליחה כבר שנה למצוא עבודה. בערב הגור הוחזר לי ומחוסר ברירה הוא נכנס למרפסת, ממנה לא יצא. זה רחוק מלהיות מושלם, אבל עדיף על הסגר.
ישנתי בלילה שעה וחצי בדיוק.
אבל התעוררתי כשהחתול פעיל ואכל קצת, לגור נמצאה אומנה קבועה בחסות עמותה, והוא יילקח ממני ביום חמישי. ויטלי אמר שיהיה לשנינו נוח אם נמשיך עד סוף החוזה ביחד ונפרד יפה. האמת שהוא ממש בסדר. אני מקווה שזה ישאר ככה.
הסכים שבעלי החיים באים איתי, אמר שזה היה צעד מתבקש, ולמרות שהוא לא עושה שום דבר בבית, הוא עדיין די נחמד אלי, אפילו יותר ממה שהוא היה לפני שידע על הפרידה. ביקשתי ממנו לנסות להפוך את החודש הקרוב לבסדר, כדי להשאיר זיכרון שימתיק מעט את השנה האחרונה. דיברנו על הטעויות שלנו. הוא בעצמו אמר שהוא יודע שהוא זה שהרס את הקשר, ולא יזכור אותי רע.
עכשיו נשאר לי להסתדר עם הלימודים. עם דירה. עם עבודה שמתאימה לסטודנטים, והכל יהיה בסדר.
אני מתה מפחד לגור לבד. לגמרי לגמרי לבד. ועוד בשכונה גרועה.
אבל מצד שני הכלבה שמונעת ממני להתארגן על דירת שותפים נחמדה באיזור טוב יותר היא גם זו שמאפשרת לי להתפשר על אזורי מגורים זולים יותר. אחרי הכל, יש לי פאקינג רוטווילרית!!
אחרי שהיום הנורא בחיי עבר, אני מלאת אופטימיות.
וגם העובדה שחיים של גורון מעצבן ניצלו בזכותי גורמים לי אושר, סיפוק, ואשליה של משמעותיות הקיום שלי. אני רוצה להציל עוד כלבים.
ווידוי אמיץ - לא סובלת גורים. אף פעם לא אהבתי גורים.
אני אוהבת כלבים. מאוד. בעיניי כלב (גדול, כן?) זה יצור שאוהב, נאמן, לומד לקרוא אותך. שם את הראש על הברכיים כשאת בוכה. מגן עלייך מפני העולם. והבס, אוי, הבס שבנביחה של כלב גדול (והכלבה שלי בפרט) אלוהים. כלב יקבל בהבנה כל אילוץ, כלב יהיה אסיר תודה על כל פינוק. כלב יוהב אותך עד אינסוף פשוט כי את קיימת, בלי לצפות לכלום. טיול ארוך עם כלב מנקה את הראש, ובגינת כלבים אפשר להכיר אנשים איכותיים לבילוי משותף.
גור לעומת זאת זה גוש פיפי ותלותיות מופרזת שמייבב בקול של עכברוש. גור זה אילוץ שצריך לעבור כדי לקבל כלב. התמזל מזלי לדלג על זה ולקבל כלבה בוגרת מושלמת, כמו שדמיינתי כלב כשחלמי על כלב משלי בילדות, ואפילו יותר טוב.
אבל להציל גור זה נהדר. אנשים, תצילו גורים!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability