opium for no one

אין משפט שאני יותר שונאת לשמוע. בחיי.

ואני חיה עם אדם שמרבה לומר אותו.

גם לי לעיתים קורא לחטוא במשפט הזה, שהוא כאילו נותן קארט בלאנש להיות אינפנטיל חסר אחריות, חלאה, בטטת ספה, סוציופת, מפגר, ומה בעצם לא.

אני אסביר את עצמי.

כמובן שלהתחיל לצאת עם בחור שמאריך שיער שומע מוזיקה כבדה ורוכב על אופנועים ולצפות ממנו להקריב את האישיות שלו למען היחסים ולהפוך אותו לבטטה של בית זה מטומטם, לא הוגן, ובעיקר לא יעיל.

לקחת אומן ולצפות ממנו ללמוד מחשבים זה נונסנס (כמו מוטציה שמביאה לסטופ-קודון)

להתחיל לצאת עם אשה עצמאית, ואז להתמרמר על כך שהיא לא מזדקקת לך מספיק זה גם לא מי יודע מה חכם, אפילו שזה נורא נפוץ.

לא.

אבל לפעמים הנסיבות בחיים משתנות, וצריך לדעת להסתגל. במיוחד בגילאי העשרים המוקדמים.

אז אני לא אצפה ממך, יקירי, להפסיק לשחק במשחקי המחשב שמסבים לך כה הרבה אושר. זה מה שאתה, זו דרך המפלט שלך, ומי אני שאקח זאת ממך. אבל איפשהו בין הרגע שבו אתה חוזר הביתה לרגע בו אתה הולך לישון אתה יכול למצוא בדיוק רבע שעה ולעשות משהו בבית. משהו, אני כבר אפילו לא אהיה ספציפית. לנקות את השירותים של החתול, לשטוף כלים, להוציא כביסה מהמייבש ולקפל (אם כבר הפעלת המכונה והמייבש הם פעולה בלתי אפשרית עבורך), לקפוץ לירקן לקנות בצל, לרוקן את המאפרה שלך, להעביר את כל הכוסות מחדר המחשב לכיור, לאסוף את הבגדים הזרוקים על הרצפה לסל כביסה, משהו מזה. יש מבחר עצום. ואז את המשהו הזה אני לא אאלץ לעשות כשאחזור הביתה רעבה ועייפה 6 שעות אחריך ואוכל להשקיע את הזמן הזה בלימודים שלי.  זה לא יעשה אותך פחות גיימר, זה יעשה אותך יותר יעיל בבית. כי הנסיבות השתנו, ואתה כבר לא חי עם ההורים בבית שהם מתחזקים.

***

היום זה התחיל משיחה סתמית. הבאתי לך גרביים כי מכונת הכביסה אכלה לך את כולן. זה בסדר, גם את שלי היא לפעמים אוכלת. ואז סיפרתי לך על המבחן שהיה היום. משם זה התגלגל לכך שלדעתך הלימודים שלי הורסים את הזוגיות שלנו. ואני עניתי לך שאני מרגישה שאין לי ממך גב בכלל. הלימודים שלי מאוד חשובים לי, ויותר מכך, אני מופתעת מכך שלדעתך הם לא חשובים, כי בסך הכל אני רוכשת מקצוע לעתיד. ואז, כאילו בשביל לאמת את דברי אמרת שאתה היית אסיר תודה לו אני הייתי יוצאת לעבוד ועוזרת לך בפרנסת הבית. 

למתבונן מהצד על המונולוג קורע הלב על כך שאני יושבת בבית ולא עושה כלום יכול להראות כאילו אני באמת יושבת בבית ולא עושה כלום, בזמן שבן זוגי היקר עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה ע"מ לפרנס אותנו, ואז חוזר הביתה למקרר ריק ואשה בשופינג. אז אני אבהיר מעט את המצב.

בערך 0.2 ממשכורתו של בן זוגי משולמת לשכר הדירה. שאר ההוצאות שלו נסתרות בפני, ואני גם לא מתעניינת במיוחד. אני יודעת שתחזוקת הרכב לא זולה בכלל, כי הוא כל הזמן מתלונן על כך ומבלה זמן רב במוסך, אך אני לא מחשיבה את הוצאות הרכב כהוצאה משותפת, כי אני נהנת ממנו רק בנסיעה לקניות לבית. בהעדר רכב עשיתי את הקניות הללו במונית, ואני מאמינה שמונית פעמיים בחודש בתוך העיר זולה בהרבה מתחזוקה של רכב שלם.

חשבונות, אוכל לבית, הוצאות על בע"ח שברשותינו, ומעט פינוקים - אני משלמת מהכסף שהורי היקרים נותנים לי. מדובר בסכום שבערך שווה למה שהייתי מרוויחה בעבודת סטודנט בחודש, רק שאני ישנה 7 שעות ביממה ולא נראת כמו רוח רפאים בתקופות העומס של הסמסטר. אני אסירת תודה להורי על שהם נותנים לי את האפשרות הזו. כששנינו עבדנו, והיו חודשים שהרווחתי יותר ממנו - היו יותר פינוקים, אולי בשר יותר יקר, אך בגדול החלוקה היתה אותה החלוקה, ולא שמעתי מילה ממנו על כך שהיה מעדיף חלוקה אחרת. כל "מותרות" שיש לנו בבית, כמו מיקסר, מיקרוגל, מכונה, מיבש כביסה, שואב אבק, מפזר חום, הכל מתנות מהמשפחה שלי. 

תוך כדי אני גם האחראית הבלעדית על תחזוקת הבית, וכל בקשה לעזור לי ולו בשטות הכי קטנה מתקבלת בתגובה מוגזמת כאילו אני מינימום משעבדת אותו.

כמובן שלא אמרתי לו את כל זה, כי הוא גם ככה מודע לאופן בו אנו חיים. פשוט שאלתי איך הוא מדמיין את זה. אז הוא ענה, שאם אני הייתי עובדת היה לנו יותר כסף.

נתעלם מהעובדה שאם אני הייתי נוסעת אחרי לימודים מייגעים לעבודה, לנו היה יותר כסף לפינוקים שלי לא היה נשאר לא זמן ולא כוח עבורם.

שאלתי אותו אם בהנחה ואני אצליח למצוא עבודה (ובחיי שחיפשתי, כל הנישות של הסטודנטים תפוסות. אני אנסה שוב בקיץ, כשהרבה יסיימו את התואר שלהם) הוא יהיה מוכן לקחת על עצמו לפחות מדי פעם את מטלת הבישול, כדי שאחרי יום של עבודה ולימודים אני אחזור לפחות לארוחה מוכנה. התשובה הלא מפתיעה בכלל שקיבלתי היתה את הרי יודעת שאני לא מבשל. ככה אני.

ואז התחיל לספר לי שמלא סטודנטים עובדים, ובמה אני שונה מהשאר לא יודעת, אולי בעובדה שכבר היו לי כמה התמטטויות עצבים שכמעט הביאו אותי לבית משוגעים, ועכשיו אני מקפידה לישון כל יום לפחות 7 שעות כדי לעזור לגוף שלי להתמודד עם כל החרא שאתה מפיל על הנפש שלי? או שאולי בעובדה שמרוב הסטודנטים לא מצופה לבשל כל יומיים לפחות ארוחה מושקעת, ובכללי, לרוב הסטודנטים אין חיות מחמד אנושיות, לי יש אותך.

ואז גם גלשת לזה שאני לא מנקה. 

ואז אמרת שזה מי שאתה, ואני כל הזמן מנסה לשנות אותך. לשנות=לנסות להסביר במילים הכי רכות שאני מצליחה להוציא כשאני עוצרת את עצמי מלהביא לך מכות עם מחבת חמה  שאני אמנם לא רוצה לשבור אותך, ובכללי לגעת לך באישיות, אבל לא ציפיתי שמלפני כמעט 4 שנים כשהתחלנו לצאת ועד עכשיו שאנחנו שנתיים גרים ביחד אתה לא תשנה את ההרגלים שלך בכלל. אני סבבה עם רוב מה שמייחד אותך, אני לא סבבה עם העובדה שאתה לא מתאים את עצמך למצב.

אני הייתי בליינית, כל שישי יוצאת לרקוד ולשתות. אני אהבתי שופינג ואיפור יותר מכל דרך בילוי אחרת. אני הצלחתי לשרוף חביתה ולשפוך חצי בקבוק רוטב סויה למוקפץ. אני גם עברתי לדירה הזו בדיוק כמוך כשאני לא יודעת להפעיל מכונה, או להתקשר לעיריה לברר מה עם חשבון הארנונה שמאחר להגיע, או לעשות רשימת קניות נורמלית.

הדבר היחידי שאני לא עושה בבית זה לנקות אותו. וכשאני מסרבת לנקות לבד את הזוהמה שאנחנו מפיצים ביחד אני מסרבת להתבגר וללכת לקראתך

כשאני לא מצליחה למצוא עבודה זה בגלל שאני לא מוכנה לקחת אחריות על משק הבית המשותף שלנו, ואדישה לזוגיות שלנו.

אבל כשאתה לא מוכן להשלים עם העובדה שאתה כבר בחיים הבוגרים, לא נוקף אצבע בבית כמו שייח סעודי, לא מסוגל להוציא מהמקרר אוכל מוכן ולחמם אותו ומצפה שאני אצא מהראש של הלימודים כדי לא תגווע חלילה ברעב, נאחז בעבודה הלא רווחית שלך כי הבוס הוא כזה נשמה טהורה ואתה חולה לו על התחת (למרות שיכולת לעבוד באותו המקצוע ואותן השעות בשביל משכורת כפולה עבור בוס שמשקיע בתנאי ההעסקה של העובדים שלו ולא ביצירת חברויות אמת איתו) ודוחף אותי לשוק העבודה, זה כי זה מה שאתה, ואתה לא מוכן לשבור את האישיות שלך ולהשתנות.

פאק, אני כל כך רוצה למצוא כבר עבודה. למה זה כ"כ קשה? שמישהי אחרת תתמודד איתך. בחיי שנמאס לי

מזה כמה חודשים שאני נמצאת בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי"

בהתחלה באתי כדי לצחוק קצת. הנה נשים ממרומרות ששונאות גברים כי הן לא מושכות אותם, ומתעצבנות על פרסומות בטלוויזיה.

תקראו לי מושפעת, אבל הגעתי כדי לצחוק, ונשארתי בגלל שהסכמתי איתן בסופו של דבר.

אני לא אפרט את הסיבות לכך שהוטבלתי לפמיניזם, אך משפט אחד שחוזר על עצמו תפס את תשומת ליבי, ועליו אני מעוניינת להביע את דעתי.

"אף אחת לא נולדה פמיניסטית"

זה מוטיב חוזר בהסברה הפמיניסטי שנאמר בדרך כלל לנשים שמביעות את דעתן הלא-כל-כך פמיניסטית ואז משתכנעות שאולי דעתן באה מחוסר ידע.

זה בסדר מתוקה, אנחנו כאן כדי להסביר, הרי אף אחת לא נודה פמיניסטית.

פמיניזם זה פריווילגיה שיש לנשים מסויימות, ואנחנו לא נשפוט נשים שנכנעות לדיכוי הפטריארכיה, הרי אף אחת לא נולדה פמיניסטית, וקשה להגיע אל זרועות הפמיניזם המחבקות ממקום של חוסר קבלה שיפוט וחרדת דחיה.

הביטוי צורם לי. אני לא אתפרץ לדיון ואחטוף אותו לכיוון שלי, כי זה לא מכבד את פותחת הדיון. אני גם לא אפתח אחד משלי, כי זו קבוצה פתוחה ואני לא רוצה שכל העולם ואחותו יראו את ההתבטאויות שלי בנושא ויגבשו דעה דמונית לגבי על סמך זה.

אבל אני חושבת שכולן נולדות פמיניסטיות.

הרבה הרבה לפני שמתחילה ההסללה הילדות הקטנות עוד לא יודעות שהן לא יכולות לנהל את העולם ולהתנהל כרצונן בלי לפחד משיפוט. הרבה לפני שקונים לה ברביות מגונדרות ומלבישים אותן בחציאיות מגבילות הילדות חושבות שהן שוות בין שווים. מתוך שנים של התבוננות בילדות בפעוטון של סבתי הסקתי שילדות בגיל הרך כבר מתחילות להקרע בין הרצון להדמות לאמא ולנסיכות דיסני, לבין הדחפים הקטנים והפרטיים שלהן. 

אינספור פעמים הילדה הגיע לגן עם הבובה האהובה עליה לדברי ההורים, ובשניה שהדלת נסגרה מאחורי גבה של האמא זרקה את הבובה והלכה לבנות חניה גדולה מלגו למכונית של חבר לגן. גם הילדות שכן דבקו בבובות (לא שיש בכך משהו רע או לא פמיניסטי) פעמים רבות הגנו על הבובות בחירוף נפש מפני הבנים הקטנים (שאף הם מסרבים להבין למה אין להם במשחקיה אפילו בובת תינוק אחת ונורא רוצים לשחק בהורים) באלימות שכאילו לא "בטבע" של הלדות בניגוד לילדים.

אינספור פעמים ילדה באה גאה בלק היפה שאחותה הגדולה מרחה לה, וכשילד קטן אומר בקנאה שגם הוא רוצה ציפורניים אדומות עונה לו בתמימות ממיסה "אז תבקש מאמא שתמרח לך גם" בלי להבין שציפורניים צבעוניות זה קטע של בנות.

אני עצמי העברתי 3 שנים בבית ספר דתי, המקום שבו ההסללה המגדרית חזקה מכל מקום אחר אולי בחברה שלנו, וזכיתי לראות ילדות בגילי שעוד נלחמות עבור השוויון, מסרבות להבין במה הן שונות מהבנים. ראיתי את חלקן נכנעות לאט לאט להסללות. ילדה שבכיתה א אמרה שרוצה להיות ארכאולוגית, ולקראת סוף כיתה ג כבר קושרת את החלום הגדול בהצלחה של אביה ואחיה, וכנראה בעתיד גם תתלה את אושרה בהצלחות של בעלה. 

או ילדות שמספר שנים ברצף מתחפשות בפורים לנינג'ה ופיראט ורופא, ואז נכנעת והופכת לסינדרלה או מלכת אסתר כי פשוט נמאס לה לריב עם ההורים כל פעם.

אחרי שהציניות שלי התמזערה ולמדתי להכיל גם את המוזרות והלוחמנות בשיח הפמיניסטי נכנסתי לבלוג הזה ממש, ודפדפתי בפוסטים הראשונים. הגדרתי את עצמי כפמיניסטית, התנגדתי לחלוקת התפקידים המגדרית ואף הייתי אל הורית תקופה (וכאן חברים אנחנו לומדים לא להתייחס ברצונית לאל הוריות שמוצהרת ע"י ילדים שעוד לא בגיל הפוריות. חלקם ישארו אל הוריים, חלקם לא, בכל מקרה דעתם בנושא לא רלוונתית לפחות עוד עשור) ואז לאט לאט נכנעתי. אולי יש לי מקום לגאווה כי גדלתי בבית מאוד פטריארכי, ונכנעתי בגיל יחסית מאוחר מה שגרם להמון מלחמות עם ההורים, אבל בסופו של דבר מאסתי מהמלחמות. הפסקתי לשאול למה אמא וסבתא מנקות בזמן שדוד שלי וסבי לא. למה אנחנו צריכות לשבת בקור ולחכות שדוד שלי יגיע להדליק את הקאמין כשראיתי בערך מיליון וחצי פעמים איך הוא עושה את זה וזה לא נראה מסובך. למה הרשו לדוד שלי בגיל 15 ליסוע עם חברים לדיג לסופ"ש ולי לא מרשים אפילו להמצא מחוץ לבית אחרי 9 בערב. 

ואז התחלתי לצחוק על הפמיניזם. כי קל יותר לקבל את הדיכוי מאשר להלחם בו. התחלתי להשקיע במראה החיצוני יותר מאשר באישיות וגיליתי שגברים שעושים בשבילי עבודות כי אני חלשה זה פיצוי חביב למדי למרות שבתכלס אני לא כזו חלשה ומסכנה. המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל מידיד היתה "את ממש לא כמו כל הבחורות השטחיות, יש לך אופי ותחומי עניין", כאילו שעולמה של נערה ממוצעת סובב סביב הציפורניים שלה, והיא לא יכולה לקרוא ספרים או ללכת להופעות.

ואז שיח פמיניסטי הופיע בחיי. ולקח זמן, אבל אני שמחה שזה קרה. אני שמחה שחזרתי לעצמי

לא הפסקתי לגלח רגליים, לא התחלתי לשנוא גברים, לא התחלתי להתעצבן על כל הפרסומות הממוגדרות, אבל כן התחלתי להרגיש פחות אשמה. 

עכשיו אני כבר לא מתביישת לצאת מהבית לא מאופרת, כי אני לא קישוט רחוב, אני בן אדם ולפעמים לא בזין שלי לקום חצי שעה מוקדם יותר, זכותי.

אני כבר לא חשה אשמה אם לא הכנתי אוכל או אם הבית לא מסודר, אני סטודנטית, ולנשים אין יותר שעות ביממה בשביל שיקחו על עצמן את כל עבודות הבית. עכשיו כשאמא של ויטלי אומרת שהבית לא מסודר וויטלי אומר"טניה לא סידרה" אני עונה בלי להסמיק אפילו לשניה "גם ויטלי לא סידר. האמת היא שאף אחד לא סידר." וזה בסדר.

אבל בואו נזכור שאף אחד לא נולד גזען, ואף אחד לא נולד רשע, ואף אחד לא נולד משכיל.

אבל כולן נולדות פמיניסטיות

יש נטייה להתבלבל בין דחיינות לעצלנות.

אדם שמעולם לא סבל מדחיינות יכול לייעץ לחברו הדחיין "פשוט להתחיל".

"פשוט להתחיל" זה כמו "פשוט תנסה להנות" עבור אדם הסובל מדיכאון, כמו "פשוט תתרכז" עבור אדם הסובל מהפרעת קשב, או "פשוט להרגע" עבור אדם הנמצא בהתמוטטות עצבים. לא, זה לא פשוט.

הדחיין לא עצלן. בעוד שהעצלן יעשה דברים מהנים במקום להתרכז במטלות הדחופות, הדחיין יעשה מיליון ואחד דברים מועילים, שפשוט דחופים פחות, במקום לעסוק במשימה החשובה ביותר באותו הרגע. יש לך מחר מבחן בזואולוגיה? זמן נהדר להשלים הרצאות במולקולרית. יש עבודת הגשה במולקולרית ליום ראשון? מתחיל להגמר האוכל בבית, צריך לעשות קניות. נגמר האוכל וצריך לעשות קניות? כלים, צריך לשטוף כלים. כל המזלגות נחים בתחתית הכיור ואין עם מה לאכול ארוחת ערב? הבנתם את הרעיון.

אני חושבת שהבעיה הכי קשה שהדחיינות מביאה איתה היא אינה הקושי להתחיל. דווקא להתחיל נורא קל. אני אתיישב, אפתח את הסיכום, ואפילו אקרא ממנו 2 עמודים. ואז משהו יראה לי הרבה יותר חשוב באותו הרגע. או שהיד תאבד שליטה ותמשך לטלפון כי צריך לדבר עם אמא (לא דיברתי עם אמא יומיים וזה כבר לא יפה? הו, מזג אויר נפלא להוציא את הכלבה לשלו שעות). מה גם שזה בדרך כלל בא יד ביד עם ADHD, שגם כך מקשה על החיים. 

לא. לדחיינות יש 2 דרכים אכזריות במיוחד למרר לי את החיים.

את הבעיה הראשונה לא קשה לנחש: דברים שנעשים ברגע האחרון לרוב לא מוצלחים במיוחד, הפוטנציאל שלי לא ממוצה. אני כנראה במקום פחות טוב מזה שיכולתי להיות בו לו הדחיינות לא היתה חלק מחיי. התוצאות בדרך כלל לא מספקות אותי, וזה לא משפיע לטובה על הביטחון העצמי

הבעיה השניה הרבה פחות מובנת מאיליו. כנראה מי שמעולם לא סבל מדחיינות לא יצליח לעולם להבין איך זה בכלל הגיוני.

בגלל הדחיינות אני לא נהנת מהחיים. ברוסית יש ביטוי שהמשמעות שלו מסתכמת ב "אם עשית את מה שהיית צריך - אתה יכול להנות בלי חשש". נחשו מה לא יכול לעשות מי שלא סיים את מה שצריך? 
אני לא אסע להורים לראות שלג, כי יש לי עבודת הגשה ליום ראשון. שתי עבודות הגשה למען האמת. האם אני עושה אותן עכשיו? בגיחות קצרות.
אני לא אצא לבלות בשישי, כי יש לי הרצאות להשלים.

לא הלכתי למסיבת נובי גוד בטכניון כי לא הייתי מוכנה למבחן שהיה יומיים אחרי המסיבה.

כי כל האירועים המהנים בחיים לא באמת מהנים כשיש את עול רגשות האשם על כך שיש דברים נורא חשובים לעשות. הלוואי והייתי יכולה פשוט לעשות את כל הדברים האלה מראש, ולבלות בלי רגשות אשם בכל רגע נתון. בכל אירוע חברתי, בכל מקום בילוי אני מרגישה כמו דוגמנית במקדונלדס.  והאמת שבעיניי זה אפילו יותר נורא מחוסר מיצוי הפוטנציאל שלי (ובאמת שיש לי). כי הזדמנויות להוכיח את עצמי עוד יהיו לי, קורסים אפשר לשפר, את ההרצאות אפשר לראות במהירות פי 2 בתקופת המבחנים ואת עבודות ההגשה להעתיק ממישהו שהכנתי לו קאפקייק (שאפיתי בזמן שהוא עשה את העבודה, אלא מה). אבל החיים, השנים הצעירות והטובות פשוט חולפות בפני וכל אירוע שהייתי יכולה להינות ממנו אני או מפספסת בגלל שיש לי הר עבודה, או שלא נהנת ממנו בגלל עול רגשות האשם בפני עצמי על כך שאני שם במקום לעשות משהו מועיל. 

וזוהי רבותיי דחיינות.