opium for no one

יצא לי כבר להכשל במבחנים. ויצא לי להוציא ציונים נהדרים במינימום השקעה

תמיד הייתי אדישה לציונים. אני אפילו כעסתי על עצמי לא בגלל שהציון נמוך, אלא בגלל שאני אדישה לכך

אבל הפעם השקעתי המון, למדתי שבוע שלם, והציון שלי אמנם עובר, אבל על הקשקש

אני לא טיפשה, אני רק לא יודעת ללמוד. אין לי תחת לשבת ולקרוא סיכומים ברצף ולפתור את אותם התרגילים עד שהיד כבר תזכור לבד גם כשהמוח מכובה. אין לי טכניקת למידה אישית ומוצלחת

הוצאתי 700 בפסיכומטרי בלי להתאמץ בכלל 

ועכשיו יש לי עובר על הקשקש במקצוע שאמור להיות לי נורא חשוב

ושלמדתי שבוע בלי הפסקה כדי להצליח בו

וכם אכפת לי

ואני כועסת על עצמי

וקצת רוצה למות

לפעמים יש לי ימי זוגיות טובים. אלה שמזכירים לי את התקופות היפות.

לפעמים יש כמה ימים כאלה ברצף. זה עוד לא אומר שכל הזוגיות חזרה להיות טובה, אבל הימים טובים.

זה ממש כמו יום שיער טוב. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להשפיע על זה. 

בימים כאלה אני מנסה לא לגעת בנושאים נפיצים. למרות שבסופו של דבר כן צריך לגעת בהם. אבל השגרה הממרמרת עוד תביא אותנו אליהם, ואני לא רוצה להרוס את הימים הטובים והכל כך נדירים האלה.

היום הוא חזר מהעבודה בזמן ששטפתי כלים, וכשסיימתי עם כל הכלים הקטנים הוא שטף את הגדולים. והוא הביא שישיה בלי שאני אזכיר לו. והחליף מושב באסלה אחרי שכבר התייאשתי לבקש ממנו (בפעם הראשונה ביקשתי ממנו באוקטובר). ואפילו איכשהו גילה מה אמור לעשות המתג ה"מיותר" בכניסה לבית - להדליק את האור בניסה. מסתבר שיש 2 דרכים להדליק את האור בכניסה :D. ועשה שהוא יעבוד. הזוי, חשבתי שהמתג הזה סתם מיותר. יש בדירה שלנו כל כך הרבה דברים הזויים שמתג מיותר באמצע הקיר מעולם לא ניראה לי חשוד. 

ואז הוא שיחק במחשב בווליום ממש נמוך כדי לא להפריע לי לראות הרצאות, וקילח את הכלבה. ומשום מה יצא איתה פעמיים

אין לי מושג מה תקף אותו היום. אולי הוא מרגיש את המרמור שלי ומפחד לאבד אותי? היום למדתי יום שלם, כדי לא לבזבז זמן ריטלין (לקחתי 2 כדורים ברצף)

אבל מחר אני אכין לו את העוגיות האהובות עליו לפני שאני אתחיל ללמוד.

בערב הוא אמר שיש גבול לכמה אני יכולה לראות הרצאות של מרצה שבמהירות כפולה עדיין מדבר יותר לאט מאדם רגיל, ואני צריכה לצאת להתאוורר קצת. אז יצאנו ביחד לגינה, ובדרך אמרתי לו שאני רוצה לחגוג את הוולנטיינז. ני בדרך כלל בזה לחגים מהסוג הזה, אבל כבר שנתיים לא חגגתי כלום. באשמתו, אגב. לא יום הולדת, לא נובי גוד, אז אני רוצה לחגוג לפחות משו, כי החיים שלי נורא עצובים. אמרתי שאני אפילו לא מצפה למתנות, אבל לפחות לעשות משהו שיוצא מהשגרה. ואחרי הכל זה חד האהבה, לא יום הולדת. אז צריך פשוט לבלות אותו ביחד, לא לאגור בבית דובים ככמות שנות הקשר.

למרבה ההפתעה (יום טוב, אמרתי?) הוא לא התחיל שוב להתעצבן שאין כסף ואני בזבזנית כמו פטיפון שבור, והציע ללכת למסעדה שאני אוהבת. 

אמרתי שדווקא ראיתי את זה פחות בזבזני, וחשבתי לנצל את העובדה שזה נופל על יום שבת ולצאת לפיקניק נחמד עם הכלבה. אבל אני מסרבת לעבוד קשה כרגיל בשביל הבילוי המשותף שלנו, ואו שאנחנו מכינים את הפיקניק ביחד או שאנחנו לוקחים טייק אוואי. ושוב, למרבה ההפתעה הוא אמר שהוא ינסה לסדר לנו מנגל, ואם לא אז ניקח סושי ונסע לאיזו חורשה יפה.

אני קצת מרגישה רע עם זה שהוא היה היום כזה נסיך ואני לא עשיתי שום דבר טוב בשבילו, אבל זה קצת מאזן את שאר הימים. מחר אני אכין לו עוגיות ואנסה לתזמן את ארוחת הצהריים עם החזרה שלו הביתה, ואם עם זה גם מחר יהיה יום טוב אז אני כנראה אשכח את כל ההתנהגות הזבלית שלו עד הפעם הבאה ואפסיק להתמרמר.

לפעמים אני תוהה אם הוא עושה מאמצים ללכת לקראתי ואני לא שמה לב. האמת שאני רוצה להאמין, אבל קשה לי ממש כי אני שמה לב כשהוא מביא לי ירקות ושישיית מים, ותמיד אומרת תודה אם הוא שוטף כלים. גם אם הוא עושה את זה כמה ימים ברצף - כל יום אני אומרת תודה. 

***

קטע משעשע שקרה היום:

אני יושבת ורואה הרצאה בוידאו, ויטלי מציץ מהמרפסת שלו ואומר "וואוו, הוא מדבר נורא לאט, למה את לא שמה אותו במהירות כפולה?" 

העניין הוא שכבר שמתי את ההרצאה במהירות כפולה. המרצה הזה במהירות כפולה עדיין מדבר לאט יותר מכל אדם רגיל. 

מרבים לשאול אותי מאיפה מביאים כלב כמו ללה שלי.

זה לא מפתיע, הכלבה שלי היא לא סתם "הכלבה הכי מושי-מושלמת בעולם". הכלבה שלי היא באמת הכלבה האולטימטיבית. כשילד קטן חולם על כלב - על כלב כזה הוא חולם. היא עדינה, חברותית, ממושמעת, מגוננת בדיוק במידה הנכונה, חכמה ומצחיקה.

אני תמיד עונה שאין קיצורי דרך. לא קיים מקום שפשוט מוסר כלבים כאלה לכל המרבה במחיר. כלב הוא לא פחות ולא יותר מההשתקפות של ההשקעה בחינוך שלו.

19.3.14

יום הבוקר הראשון של ללה בבית החדש. עוד לא הספקנו לקנות לה קולר ורצועה חדשים. כלבה בת שנתיים במשקל 26 קילו, עם דלקת אוזניים חריפה, גושי קשקשים בכל מקום. לא סומכת על בני אדם, אחרי 5 אומנות נוהמת על כל אדם שנכנס אלינו הביתה מתוך חשש שהוא שוב הגיע לקחת אותה למקום אחר. משחיטה את הרהיטים בבית, מסרבת לצאת לטיולים ארוכים.

וכאן התחילה העבודה. היינו אצל הוטרינר בשנה הזו יותר פעמים ממה שהייתי אצל רופא משפחה מאז שאני בת 10 בערך. הוצאתי על חטיפים יותר כסף אפילו מאשר על הביקורים אצל הוטרינר והאוכל שלה. ביחד. 

כל אדם שנכנס אלינו הביתה היה מקבל ממני בכניסה לבית חטיף שווה במיוחד כדי להביא לכלבה, שתקשור בני אדם למשהו חיובי. היום היא באה להתלטף לכל מי שעובר את סף ביתי, כולל השליח של זסטי.

קניתי קליקר והתחלתי לעבוד על פקודות. בהתחלה זה לקח ים זמן, היא כלבה מבוגרת ולא הבינה מההתחלה את הקונצפט של האילוף, שהיא עושה מה שמרצה אותי ומקבלת בתמורה ים מטעמים. על כל פקודה עבדנו ואנחנו ממשיכים לעבוד בבית, בחוץ, בגינת הכלבים, באמצע הליכה, בתוך האוטובוס... חשפנו אותה בהדרגה לכל הסיטואציות הנורמטיביות שכלב נתקל בהן בחיי היומיום, משאיות, אופנועים, מנקה רחובות עם פחים מרעישים, אנשים עם שקיות מרשרשות. הלכתי איתה לבתים של חברים ושל הורי, כדי להרגיל אותה שבסוך תמיד חוזרים לאותו הבית, וגם אם מתעקבים ללילה - זה תמיד עם הבעלים שלה, ככה שאין מה לדאוג, אף אחד לא נוטש אותה.

אין דרכי קיצור, אבל גם אין סודות כמוסים. 

בסך הכל מדובר בכלבה הראשונה שלי, כל המידע הנחוץ לחינוך כלב נמצא באינטרנט במרחק 2 מילות חיפוש הנכונות בגוגל. יש מאלפים נהדרים שמפרסמים סרטונים מובנים ומפורטים (לא סיזר מילן!!!!!)

בסופו של דבר הגעתי ליעד - יש לי את הכלבה עליה חלמתי כל חיי. יש לי עוד כמה שנים טובות להינות מהפירות שהעבודה הקשה שלי איתה הניבה. היא נהדרת מכל בחינה אפשרית, אפילו יותר ממה שהעזתי לחלום. יש לי שומרת ראש אימתנית שמלווה אותי בטיולים ליליים באיזורים המסוכנים ביותר בחיפה, ובו בזמן גם כרית חימום ללילות החורף הקרים. היצור הכי אוהב, הכי עדין שאפשר רק לדמיין.

למה אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו? תכננתי לפרסם אותו באימוצולדת של ללה ב18.3. אבל ביום שבת נסעתי להתנדב בעמותת גלבוע אוהבת חיות, והיו שם כל כך הרבה כלבים נהדרים ומקסימים שרק מחכים לבית שיקח אותם.

להגיד שהם כמו ללה שלי אני לא יכולה. רובם רחוקים שנות אור מרמת האיזון הנפשי שלה.

אבל רובם גם נמצאים במצב הרבה הרבה הרבה יותר טוב מזה שללה שלי היתה בו לפני שנה. 

אין בעמותות כלבים מושלמים. כי כל כלב הוא ההשתקפות של הבעלים שלו, ולכלב חסר בעלים אין מה לשקף.

אבל האנשים ששואלים אותי לא מוכנים לעבוד קשה. הם לא ילכו לעמותה. הם רוצים לקבל כלב "וול דאן" בלי להבין שגם הכלב הכי ממושמע וחברותי יהפוך למפלצת אם לא להשקיע בו. וגם הכלב הכי מצולק יכול להפוך לחבר הכי טוב שלכם. כמו ללה