| ענוה, השתלטי עליי/הטביעי אותי במים הצנועים של האמת/הרפי את אחיזתך, זהות/שחררי אותי מהבהוב האגו/
אהבה היא לרוב רק חלום/ואם אני נוקשה ואכזרי לעצמי/אני משתף זאת עמכם/האם לנסות? היכול אני?
|
| 12/2024
עבר
אז מה ההבדל בין פתטיות מוחלטת לניסיון להחיות זכרונות עבר? אני שיכור מהתחת בעיר הולדתי. החדר שלי - או שהיה שלי - ריק מרוב מה שהגדיר אותו כחדר שלי (מה זה בעצם? חוץ ממני). החתול שלי בן 15+ וגוסס לאט, החתולה שלי בת 13+ וזקנה ברמות, אני בן 20 ו- ומסתובב לי עם מטרייה של חבר אחרי שחזרנו מיציאה אצל חבר אחר וכמות לא רגילה של אלכוהול ווויד. זה מה שנקרא עלוב בגיל הזה? לנסות להחיות זכרונות שעברו כבר? בפעם האחרונה שהייתי שיכור ככה הייתי איפשהו עמוק בארץ נכר, כשהייתי הישראלי/יהודי היחידי שהאנשים האלה פגשו בחייהם. אם בכלל. עברתי את השלב הזה? אם אפתח את השקית של השירים שכתבתי בחטיבה מן הסתם שארחם על עצמי של גיל 16 ואגיד לו שהכל יהיה בסדר בסופו של דבר - אבל אולי בעצם הכל הבל? אז מה אם יש לי בת זוג, דירה, מוזיקה שאני עושה בעצמי, חתול משלי, חדר משלי, אפשרות להתלבש איך שאני רוצה? אז מה אם אני מבשל עם כל התבלינים שאני מחליט, שותה מה שאני רוצה מתי שאני רוצה ומקיים בית לקצב המיזופוניה המכאיבה שלי? אני בן 20+. אני בבית של ההורים. אני בשלד של מה שהיה החדר שגדלתי בו - ישן במיטה שברמת העיקרון איבדתי איתה את הבתולין בתחילת גיל 17, עם התפאורה שליוותה אותי בכל הכשלונות החברתיים שהיו לי מגילאי 10 עד 21, אבל עכשיו - באולי אותה צורת מחשבה אבל משחקים של גדולים. קרי - צריך לשלם שכר דירה, אוכל לחתול, אולי לקום בשש בבוקר להביא גם לעצמי אוכל - חרא על חיי בעיקרון? התפשרתי על משהו ולא הלכתי עד הסוף? אם הייתי בן 16, מה הייתי חושב על הגרסה המנוזמת והמחוחחת של אותו הבחור בן ה-20+, שאמנם יש לו צל של חיי חברה אבל בעתידו להיגמל מכל הסימפטומים של חיים אמיתיים שמלווים אותו?
וואלה אין לי מה להגיד. עברתי לעיר גדולה יותר. אין לי חיי חברה כמעט והטראומות מהתיכון רודפות אותי *פיזית* עד לרמה שאני לא יכול ללכת להופעות במקום אחד כי מישהי שם ירדה עליי בתיכון ואני לא סולח לה מאז. החברים שלי אבודים שוב - כל אחד בדרכו ואני לא רואה איך אני מביא לעצמי השראה מאחד מהם או יותר מזה. העבודה היחידה שאני משיג בזמן הקרוב משלמת רק סביר למדי וזה בהתחשב שבת הזוג שלי עסוקה בסמסטר הראשון של התואר ופתאום האחריות עליי? אני לא מסכים לזה. אני עדיין ילד הכאפות בן ה-15 שמתחבא מתחת לשמיכה ושומע את אותו הדבר במשך חודש כי זה הדבר היחידי שמנחם אותו מרוב שהוא לא רוצה לצאת מהמיטה כי שוב הוא יהיה לבד אל מול כל העולם. אז מה אם יש לי חברים? הכל מרגיש כל תנאי. כל החיים שלי מרגישים על תנאי. פו אחד וכל מגדל הקלפים מתמוטט ישר אל קרבי וזה יהיה אני שאצטרך לאסוף את כל שבריו ולהרכיב אותו מחדש.
כיף.
מה אני אם לא סך הטראומות שבי שעולות כשאני שיכור. זה ייגמר? זה לא ייגמר? לאיזה עוד אנשים אקראיים אצטרך להתנצל על החרא שאני משלשל מהמוח שלי?
| |
| כינוי:
המחר כבר עבר
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
