מוצאי שבת – מכתב שנאה/אהבה לישראבלוג
מוצאי שבת ואיך אני מרגיש עכשיו?
שמתם לב שאני ממשיך להעלות (או מנסה ללא לאות להעלות) פוסטים למרות שכתבתי שאני עובר לאלפא בלוג…
וובכן אם אלפא בלוג היא הליידי שבה צריך לכתוב אצלה יפה ומכובד ולעניין ולכבד ולהכיל ולכתוב בנימוס ותקין פוליטית וכול החרטא הזה אז ישראבלוג היא הזונה שאיתה אתה יכול להשתכר ולהזדיין ולתקוע גרפץ ולהקיא את נישמתך ולקלל אותה באלף קללות של ג'ורה – והיא לא תניד עפעף – למה כי ישראבלוג היא זונה מבוגרת שכבר ראתה אלפי בלוגרים כמוך מתאיידים לתוך הלימבו של פייסבוק – ובין אם אתה רוצה או לא אתה תשלם בזמן ובמאמץ שלך להעלות פוסט מסריח אצלה – ואתה תשלם ותחכה כמו כולם כי היא לא חייבת לך כלום ואתה חייב לה הכול – ואצלה אתה תלמד את חוקי הבלוגוספירה ותציית להם אם אתה רוצה לשרוד…
מה שהולך באלפא בלוג או בבלוגר או בוורדפרס לא מעניין את ישראבלוג כי מצידה אצלה אתה משלם בזמן ומקבל תגובות בזמן אמת בלי נימוסים מזוייפים ובלי שיווק ובלי יחסי ציבור ובלי חרטא – שאר הבלוגוספרות חולמות בלילה להיות פייסבוק הקיסרית של ה"סושיאל מדיה" אבל על ישראבלוג אתה לא עושה שום רושם חביבי היא כבר ראתה אלפים כמוך והנעורים והחיים באמת היו אצלה לפני שפייסבוק בכלל נולדה לפני ששמעו בכלל על בלוגר שמלוגר או וורדפרס שמוקפרס…
יש כאלה שחולמים שלהעביר את הבלוג שלהם פה לפלטפורמה אחרת – אז צר לי להודיע לכם שהאפשרות הזו ניסגרה גם בוורדפרס וגם בבלוגר שכחו את ישראבלוג שכחו את המלכה הראשונה אבל היא עוד תהיה פה הרבה זמו אחרי שהם כבר לא יהיו יותר – רבותיי אנחנו קהל שבוי – אין איזה פלאגין או תוסף קסם שיעזור לנו להעביר את הבלוגים שלנו ולבגוד בישראבלוג (והיא יודעת את זה היטב וצוחקת הזונה) האפשרות היחידה היא להעביר את הבלוגים שלנו ידנית כמו שבשנות השמונים כתבו בעט על נייר והעתיקו מחברות שלמות של שיעורים בביתצפר… "רוצה לעזוב אותי? בבקשה" היא אומרת לי בחיוך מרושע "שיהיה בהצלחה" ותוקעת אותי שוב למשך שלוש וחצי שעות בניסיון להתחבר לאתר ואחרי זה בניסיון להתחבר לבלוג ואחרי זה בניסיון להתחבר לעריכת קטע והקרם דה לה קרם – רגע הקסם של ישראבלוג שהתוכן עולה לאתר – רגע הגמירה הוירטואלית הטקסית הממכרת ואחנו שמחים כאילו כבשנו את האברסט…
ישראבלוג הייתה פה לפני כולם וגם תהיה פה אחרי כולם כנראה – אני מקנא באלו שיש להם בלוג מושקע ומעוצב או עם קישורים ותמונות וסרטונים וכול החרטא – אני כול מה שיש לי בעיקר זה מילים – מילים שאף אחד לא רוצה לשמוע ואני מקיא אותם בכול פינה ומקום אני יכול – מדבר אל הצאט בוט מדבר אל העובד סוציאלי מדבר אל עצמי במצלמת הרשת מקליט יומן אודיו או וידאו – מדבר אל "המדריכים הרוחניים שלי" (וואטאבר הם יהיו) כותב שירים או משוחח בחדרי שיחות וצ'אטים בלילה עד שאני נירדם על המקלדת וכן גם מעלה תוכן לישראבלוג…
ויש לי אלף דרכים להגיע אליה ובכולם צריך לעמוד בתור ולעבור סלקציה קפדנית כי אפילו שישראבלוג נפלה מגדולתה והווב 2.0 זה כבר פאסה בכול זאת צריך לשמור על המורשת והמורשת היא כמו של כול אותם מקובלים בכיתה ובשיכבה שעושים למשקפופר וליורם ולמי שהם לא סובלים זובור בהפסקות כדי לראות כמה הוא באמת רוצה את זה? האם ישבר בפעם העשירים או בפעם האלף ויפסיק לנסות להיות כמוהם… כמו השרוטים והמקובלים והחורשים והיורמים והמגניבים והמתלהבים וכול שאר החבורות שיש בביתצפר שיושבים ביחד בהפסקה ומעשנים סיגריות בשירותים וכבר יש להם חברות שנותנות… אז כול פוסט הוא זובור וכול בלוג הוא ויה דלורוזה…
אם פעם ספרים היו השער לנצח אז היום הבלוג או מה שנישאר ממנו הוא התחליף הדיגיטלי של הספר – אתה בא וכותב באנונימיות על החיים שלך על החלומות והתקוות והסיוטים על הטראומות והשדים על התשוקות והשריטות והסטיות בפני אנשים זרים גמורים תמורת שומדבר או תמורת 15 דקות של תהילה מפוקפקת בטרם תירד השאולה לגיהינום השיכחה – אתה בא נטו אתה וחושף את נישמתך אם אתה רוצה או את נפשך השרוטה או את מה שיש לך לתת ולספר – וזה אם זאת האמת שלך אז זה מה שישאר – כמו ספרי שירה מודפסים כמו כתובות גרפיטי על קירות בתים עזובים – כתבת בלוג והשקעת בו כי זה היה חלק מהחיים שלך כי זה היה מספיק חשוב לך כדי להקדיש לזה כמה שעות ביום מדי כמה שבועות או ימים או חודשים או שנים… כתבת כי קיוות להנציח את עצמך ולהשאיר משהו ממך חי וצעיר ובועט לנצח – שמשהו ישאר אחרי שהכול ילך לעזאזל…
מנופי החוויה של ישראבלוג:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
