מדבר אל הקיר

סימנים אדומים

בן 47 רווק ללא ילדים שני ההורים זקנים אחות נשואה עם ילדים אח במוסד סיעודי לכל החיים זה הסטטוס שלי זה הסטטוס שלי כבר לאורך המון שנים

מצב בריאותי

מזדקן בקצב מואץ מעשן אוכל לא בריא מראה מוזנח לוקח תרופות פסיכיאטריות קרוב לשלושים שנה

ואז לפתע איפשהו לקראת גיל 40 זה מתחיל לפתע אתה מגלה שאין לך כושר שקשה לך לנשום כשאתה במאמץ לפתע קשה לך ללכת הליכות הארוכות אתה מגלה שיש לך כרס אתה מגלה שיש לך כלי דם סתומים ברגליים שמשאירים סימנים על העור בצבע כחול אדמדם שמזכיר לך מאוד את מה שהיה לסבים ולסבתות שלך כשהיית ילד והיית מסתכל על הזרועות ועל הרגליים של סבא וסבתא והסימנים האלה של עור זקן וחולה וכלי דם פקוקים נחקקו לך בזיכרון ואכן כשאתה כבר היית נער סבא וסבתא כבר לא היו בחיים

לפתע אתה מגלה על העור שומות מכוערות בכל מיני מקומות מביכים שהשתיקה יפה להם על הגב על הזרועות על הכתפיים על הרגליים אפילו במפשעה חלקם עם פיגמנטים חלקם שקופים וחלקם בצבע הרגיל של העור שלך לפתע אתה מגלה שכל הנמשים החמודים שהיו לך בתור ילד חמוד חוזרים אליך בתור סימנים בכל מיני צבעים כתמים על העור בצבע חום ושחור ואדום חלקם גדולים חלקם קטנים אתה מגלה שהעור שלך הוא כמו אטלס

מצד אחד גם לאבא שלך מאז שאתה זוכר אותו כשהיה בגיל 30 40 כל האור שלו מלא בכתמים כאלה רובן בצבע אדום וכששאלת בתור ילד מה זה אמרו לך שזה טבעי ונורמלי שאלה פשוט כלי דם מורחבים אל העור ולא להיבהל ולהתעלם

מצד שני בפנים אתה מפחד שזה מנלומה או סרטן עור גידול קטן שמתפשט והולך גידול חמקמק שבא ונעלם אך תמיד ברקע

ומצד שלישי אתה לא סומך על הרופאים אם תלך אליהם תצטרך לעשות את כל הבדיקות ואם ימצאו משהו תצטרך לעשות את כל הטיפולים ועד שהם יסיימו איתך אתה תהיה גווייה אתה לא סומך בכלל על הרופאים כמו שאתה לא סומך בכלל על הפסיכיאטרים בעיניך הרופאים מלאך המוות בחלוק לבן

מצד רביעי יש לך הרגשה כבר שנים שהבריאות הולכת פייפן שהגוף בוגד בך שהזיכרון בוגד בך שהמוח בוגד בך שהחיים לאט לאט מפנים לך עורף ואתה הופך להיות זקן כמו סבא וסבתא וגם כמו ההורים שלך שבניגוד אליך הולכים לרופאים עושים בדיקות לוקחים תרופות שומרים על שגרה אוכלים בריא עושים ספורט חיים בריא ויש להם סיבה לחיות בשביל מה לחיות יש להם נכדים יש להם את המשפחה המורחבת את אחותך יש להם עבודה או פנסיה יש להם נחת וקצת שלווה בגיל שלהם

אתה מסתכל על העור שלך אתה מסתכל על הרגל רגל שמאל שפעם הייתה קלה וגמישה עם עור צח ובהיר כשהיית ילד או נער והיופי זלג ממך בכמויות והבריאות היתה בשפע אין סופי ואתה היית בנעוריך אתה מסתכל על רגל שמאל שלך ורואה על העור סימני חולי סימני זיקנה ובעיקר סימנים אדומים כל מיני כתמים אדומים שנראים כמו עקיצות של נמלת האש אתה רואה את זה ואתה מפחד אתה רואה את זה ואתה חושב על המוות על סופיות החיים שגם אתה תצטרך יום אחד להגיע לגשר הזה ולעבור אותו

אתה מסתכל על רגל שמאל שלך על כל הכיעור הזה שעל העור שלך וחושב על זיקנה ועל חולי ובעיקר אתה חושב על תור אינסופי בקופת חולים או במיון בבית חולים או במחלקה אונקולוגית אי שם תור אין סופי שבסופו מחכה לך ד"ר מוות

יש כאלה שהתור שלהם קצר יש כאלה שהתור שלהם מתארך ויש כאלה שנדחפים לתור ויש כאלה שעושים הכל כדי לדחות את הקץ אך בכל אופן כל אחד מגיע אל התחנה הסופית

ומול ד"ר מוות כל התוכניות מתגמדות כל השאיפות מתבטלות כל החלומות נגמרים ומה שרצית ומה שחשבת ומה שקיווית ומה שתכננת הכל משתבש הכל נפסק ולא נשאר כלום ממך העולם ימשיך כהרגלו וישכח אותך ואתה תעלם בחלום ברקיע בעולם הבא

איש לא יכול להגיד לך מה יש אחרי הפגישה עם דוקטור מוות או לאן הרכבת נוסעת אתה תצטרך לגלות זאת בכוחות עצמך...

הנחמה היחידה היא הדרך שעשית והדרך שעשית משותפת לכל מה שהיה אי פעם חי בעולם חיית חייך עכשיו הגיע הסוף והסוף הוא אותו סוף רק ב מיליון דרכים שמובילות אליו

יום השואה 2024

היום ערב יום השואה או יותר נכון יום הזיכרון לשואה ולגבורה – ולי נדמה שאין לי מילים מה לומר ביום כזה בכלל ובייחוד לאחר ה 7 באוקטובר השבת השחורה בפרט – המשפחות של הסבים והסבתות שלי נירצחו בידי הנאצים על אדמות פולין והונגריה בשואה – מעולם לא הכרתי אותם ולא נותר מהם דבר מלבד כמה תמונות שחור לבן של אנשים שאיש אינו יודע את שמם – אני זוכר בכיתה ד' אמרו לנו להכין את אילן היוחסין של המשפחה – ובכן לי אין אילן יוחסין אין איזה שושלת מפוארת למשפחה שלנו הדבר היחידי שיש לנו במשפחה זה המון מחלות תורשתיות וניווניות ומחלות נפש ותכונות אופי מחורבנות שעוברים מדור לדור ואין לנו מושג ממי ירשנו אותם… עם כול הצער עליי לפוצץ לכול החולמים בימים אלה לאור המצב במדינה ובכלכלה ובחדשות ובכלל את האשליה – כול אותם אנשים שרצים לחדש דרכונים אירופאים של פולין והונגריה וגרמניה ורומניה וכוליי שגוררים את סבא וסבתא לשגרירויות זרות כדי להנפיק להם ולילדיהם דרכונים ואזרחות זרה "ליתר ביטחון" או כרשת ביטחון לכול אותם צעירים שחולמים על להיות "אזרח העולם" באיזה עיר בירה רחוקה וקוסמופוליטית בקיצור כמו במשל הערבי על השייח' שראה את מלאך המוות במצריים ומיד קפץ על סוס לברוח ולדהור עד מחר לבגדאד רק כדי לפגוש את אותו מלאך המוות שם יושב ומחכה לו

לצערי אי אפשר לברוח מאסון או מלחמה או משכול או מאובדן זאת שעת מבחן לנו כעם ולנו כחברה וכול שאנו יכולים לעשות עם המצב הוא להתמודד ולהילחם ולשרוד כמיטב יכולתנו – כול אחד לפי יכולתו והבנתו… צר לי כי אין לי מילים מנחמות לומר בערה יום שכזה ואולי היה חכם יותר לסתום את הפה ולא לומר דבר

ייפוי כוח / דוד אבידן

[לכל מאן דבעי]

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל

אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל

הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,

שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

–

בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן

וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,

וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים

וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,

שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,

לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.

–

הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,

מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,

לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,

יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,

אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,

כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,

לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם

עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,

כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.

–

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל

אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה

וְאֵת חִפּוּשָׂהּ מֵחָדָשׁ כָּל דַּקָּה

אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,

שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

–

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,

וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,

לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

–

[נ.ב.]

הַלֵּילוֹת בְּהִירִים וְהָאֲוִיר צוֹנֵן,

יֵש עָצְמָה וְיֵשׁ מֶרֶץ וְאַהֲבָה אֵין,

וּכְבָר אֵין חִיּוּךְ וּכְבָר אֵין מִלִּים,

מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים לֹא עוֹלִים

הַשִּׁירִים, כְּדַרְכָּם, אֵינָם מְגַלִּים

אֶלָּא אֶת הַנִּתָּן לְהֵאָמֵר בַּמִּלִּים,

וְלָכֵן אֶת עַצְמָם מֵרֹאשְׁצוּק מַפִּילִים

אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, וְשָׁם הַגַּלִּים

עוֹלִים וְיוֹרְדִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים.

- - - - - - -

הסיפור על קפקא הילדה והבובה המטיילת

כשהיה בן 40, טייל הסופר הבוהמייני הנודע וכותב הסיפורים הקצרים פרנץ קפקא (1883-1924), שמעולם לא התחתן ולא נולדו לו ילדים, בפארק שטגליץ בברלין, כשהוא ראה ילדה שבוכה בדמעות שליש כי איבדה את הבובה האהובה עליה. היא וקפקא חיפשו את הבובה ללא הצלחה ואז קפקא אמר לה לפגוש אותו שם למחרת והם ימשיכו לחפש.
למחרת, כשעדיין לא מצאו את הבובה, מסר קפקא לילדה מכתב "שנכתב" על ידי הבובה ובו כתוב: "בבקשה אל תבכי. יצאתי לטיול לראות את העולם ואני מתכוונת לכתוב לך ולספר לך על הרפתקאותיי".
כך החל סיפור שהמשיך עד סוף חייו של קפקא.
כשהיו נפגשים, קפקא קרא לילדה בקול רם את מכתבי ההרפתקאות של הבובה האהובה והשיחות שהיו לו איתה, והנערה מצאה אותם קסומים. לבסוף, יום אחד, קפקא הקריא לילדה סיפור שסיפר על זה שהבובה חזרה לברלין ואז נתן לילדה בובה שרכש.
"היא לא נראית כמו הבובה שלי בכלל," אמרה הילדה וקפקא מסר לה מכתב נוסף שהסביר, "הנסיעות שלי שינו אותי." הילדה חיבקה את הבובה החדשה ולקחה אותה איתה הביתה. שנה לאחר מכן קפקא נפטר.
שנים רבות אחר כך, הילדה שכבר הפכה בוגרת, מצאה מכתב תקוע בסדק בלתי מורגש בבובה. במכתב הזעיר, עליו חתם קפקא, נאמר, "כל מה שאת אוהבת סביר מאד שילך לאיבוד, אבל בסופו של דבר האהבה תחזור בדרך אחרת".