מדבר אל הקיר

במשך שנים רבות, הקדשתי תשומת לב יתרה לדברים שלא באמת נחשבים. רוב חיי, ובמיוחד בשנים האחרונות, הערכתי יתר על המידה את החשיבות של דברים שאין להם ערך אמיתי. כיום, אני מבצע הערכה מחדש של מה חשוב באמת בחיים ומה לא. אני הגעתי למסקנה שמה שבאמת חשוב זה מה שקורה בחיים האמיתיים, עם אנשים אמיתיים, שיש לך קשרים משמעותיים איתם.

קשרים אמיתיים הם עם השותפים שלך לדיור מוגן, המדריכים השיקומיים, העובדים הסוציאליים, הפסיכותרפיסטים ואנשי המקצוע השונים. כל מי שבא איתך במגע בחיים האמיתיים על בסיס יומי או שבועי - בזה יש ערך אמיתי. הדברים שאתה עושה עם הזמן שלך בחיים האמיתיים, כמו לבשל לעצמך משהו, לקנות מצרכים במכולת, לדאוג שיהיה לך אוכל ושתייה, לקנות בגדים נוחים שמתאימים למזג האוויר, לנקות את החדר שלך בדירה, לכבד את החוקים ואת השותפים שלך ולהתייחס אליהם בכבוד - כל אלה הם הדברים שיש להם חשיבות אמיתית.

לעבור תהליך שיקום וללמוד לחיות באופן עצמאי ולטפל בעצמך מכל הבחינות הם הדברים החשובים ביותר. להיות מוכן שבעוד שנתיים, שלוש, חמש או שבע שנים, תוכל לעזוב את הדיור המוגן ולחיות בכוחות עצמך בדירה משלך, לא משנה היכן. להסתמך על עצמך ולא להיות תלוי בעזרה מההורים או מאף אחד אחר - זו המטרה העליונה.

לדאוג לכל צורכי היום-יום כמו אוכל, קניות, ניקיון, היגיינה אישית, תשלום חשבונות וניהול חשבון בנק, תעסוקה ותחביבים, ולשמור על קשרים חברתיים אמיתיים. לצאת ולפגוש אנשים במועדונים חברתיים או בפעילויות חברתיות משותפות, ולא להישאר לבד מול המחשב או בדירה שלך, הם הדברים שמעניקים לחיים ערך ומשמעות.

בעבר בזבזתי את רוב זמני על דברים חסרי ערך, וניסיתי לברוח למציאות וירטואלית דרך המחשב והאינטרנט. דמיינתי שאני עושה דברים חשובים כמו כתיבת שירים, תכנות, ושיחות אונליין עם אנשים, אך למעשה כל זה היה בריחה מהמציאות האמיתית. זה לא קידם אותי בשום צורה ולא העניק לי תחושת משמעות אמיתית.

היום אני מבין שמה שחשוב זה מה שקורה בחיים האמיתיים שלי, איך שאני מתמודד עם המציאות היומיומית, ועם האנשים שסובבים אותי. חשוב לי להיות אחראי על עצמי, לדאוג לבריאותי ולשמור על היגיינה, להתנהל בצורה אחראית כלכלית, ולתחזק את המקום שבו אני חי.

ההשקעה בקשרים אמיתיים עם אנשים שאני פוגש ביום יום היא זו שמעניקה ערך לחיי. הקשרים הווירטואליים, המגעים ברשתות החברתיות, הבלוגים והשיחות האונליין - כל אלה הם מזויפים ואין להם ערך אמיתי. כיום, אני מבין שצריך להשקיע את מירב הזמן והמאמץ בחיים האמיתיים, ולא לברוח לעולם הווירטואלי.

המסקנה שלי היא שעלי להשקיע בחיים האמיתיים שלי, ולשאוף להשתפר ולשפר את מצבי בכל ההיבטים. להפסיק לבזבז את הזמן על אשליות וירטואליות, ולהתחיל להתמודד עם המציאות בצורה האמיתית ביותר, כדי להשיג חיים בעלי משמעות וסיפוק.

חשבון נפש (איפה אני היום?)

סתם יושב ומחכה שאבא יאסוף אותי אל בית ההורים שם אהיה עם ההורים ביום הכיפורים…

חצי שנה בדיור מוגן כבר ואני חושב על איך רק לפני שנה עוד הייתי בדירה שכורה משלי חי בלי צוות ובלי שותפים לכאורה עצמאי וחופשי ולא הייתי צריך לעשות כמעט כלום

יושב וחושב על הדרך שעשיתי השנה לוותר על דירה משלי כדי לעבור לגור בחדר קטן בדירת דיור מוגן עם שותפים ועם צוות עם חוקים ברורים וניקיונות וחשבונות וסידורים וריצות וקניות וישיבות דיירים ושיחות עם הצוות

במשך רוב השנה האחרונה חיפשתי את מי להאשים בכך שנאלצתי לחזור אחורה ולוותר על העצמאות שלי אולם בעצם אין טעם בכך וגם אין את מי להאשים – אלה החיים כנראה – חיים של חולה נפש בקהילה – הוסטלים ודיורים מוגנים ומשפחה רחוקה קרובה לשבתות וחגים :/

אני זה שהתלוננתי כול הזמן שבודד לי ואין לי אף אחד שם אילו לא הייתי מתלונן עדיין הייתי שם כנראה

וכול הצאטים לתמיכה חסרי התועלת האלה וכול אותם אנשים אנונימיים ששיחקו בי כמו פלסטלינה ושיקרו לי וטימטמו לי את השכל עם השטויות שלהם וכלל לא היה אכפת להם ממני כול אלה שהבטיחו שיהיו שם ונעלמו אחרי חצי שנייה – חבורה עלובה של לוזרים פתטיים או טרולים מרושעים ואני הייתי מעביר את הימים שלי עם המפגרים האלה – תודה לאל שאני כבר לא שם תקוע איתם בצאט חסר משמעות הולך ונירקב מול המסך מדבר עם אותם אפסים שקרנים צבועים מתחסדים ונכים רגשית שכול מה שמעניין אותם זה הם עצמם ואם אפשר אז להטריל אותך בשביל הבידור האישי שלהם ואתה בתור הליצן והבדרן האישי שלהם לא מבין שהם משחקים בך ומעמידים פנים וברגע שלא תבדר אותם יותר הם יפנו לך עורף וייעלמו לך כאילו לא נבראו מעולם משאירים אותך יותר שבור ודפוק משהיית

טוב שאני לא שם טוב שחתכתי מהם והם חתכו ממני וכעת אני יודע טוב טוב מה בדיוק שווים כול הצאטים המפגרים האלה וכול האנשים האנונימיים שמתחבאים מאחורי רשעות ואנוכיות חסרת פנים…

כמו שאמרתי אני רואה מטפל לפסיכותרפיה ומתחיל לספר לו יותר ויותר דברים עליי על העולם שלי על מה שעברתי בחיים – כמו שאני רואה את זה אם לא יועיל לא יזיק – קשה לרדת יותר נמוך ממה שאני נימצא בו כיום…

אני מתרגל אני חושב לעובדה שאלה החיים שלי לטוב ולרע – לפעמים אני מאושר לפעמים אני אומלל – יום בסל יום עסאל – חצי לטיפה חצי אגרוף לפנים -

ביני לבין עצמי אני יודע לאור עובדות החיים של זיקנה והזדקנות ובדידות ולהיות בן תמותה – אני יודע שכול מה שאני עושה בטל בשישים – התעסוקה שלי היא לרדוף אחרי הבלים ומי בכלל יודע אם יישאר משהו מכול זה?

והנה אני כבר אצל ההורים שלי כותב על הלפטופ שלי בזמן שההורים משחקים רמי קלפים בשביל להעביר עוד ערב לפני ארוחת הערב והשינה

ההורים שלי – מה יעזור לכעוס עליהם? מה אני רוצה מהם? הם אלה שהעניקו לי את כול מה שיש לי מעולם לא ביקשו תמורה הם אלה שמקבלים אותי כפי שאני כמיטב יכולתם – זה לא הופך אותם למלאכים או צדיקים אבל הם גם אינם רשעים אני צריך לומר תודה שיש לי אותם ולהיות יותר אסיר תודה כלפי כול מה שהם עושים ועשו למעני – הם נתנו למעני כול כך הרבה וקיבלו בתמורה כול כך מעט ממני ובכול זאת הם אוהבים אותי...

אני יודע שכתבתי פה אחרת אני יודע שפתחתי פה עליהם והשמצתי אותם יורה את כול חיצי הרעל והכעס שבי כלפיהם כמו שור שרוצה לנגח סדין אדום

בחגים אני עמוק בפנים חושב ומקנא באנשים דתיים על קהילותיהם ועל משפחותיהם הגדולות ובעיקר על האמונה במשהו גדול יותר מעצמם שראוי לחיות למענו את החיים – לי אין את זה ומעולם לא היה וכנראה שלעולם לא יהיה

כול מה שיש לי מאיזה שהיא רוחניות או חיים רוחניים זה את המדיטציות הדביליות שלי שאריות של ניו אייג' משנות ה 90 והאלפיים... וה"שיחות" שלי עם המדריכים הרוחניים שלי שלמען האמת אין לי מושג בשביל מה זה טוב לעיתים נידמה שזה עוזר לי אך לרוב כשאתה משווה למשהו אמיתי זה מרגיש כמו זיון שכל עקר "פיטפוטי אגו" אינסופיים mind game דבילי של סיפורי אלף לילה ולילה שלא ניגמרים לעולם כמו הצגה פנימית של פסיכודרמה שלעולם לא ניגמרת

אם ישאלו אותי "מה אתה עושה עם עצמך?" התשובה הסופית תהיה "פול גז בניוטרל" או בפשטות "מדבר אל עצמו על עצמו" או "מזיין את השכל לקירות" למה לקירות? כי אף אחד לא רוצה לשמוע את הזיוני שכל שלי לא ההורים ולא אף אחד ואני כבר לא מצפה שיהיה מישהו כזה

רק לעוד כמה שעות (youtube.com)