מדבר אל הקיר

חשבון נפש (איפה אני היום?)

סתם יושב ומחכה שאבא יאסוף אותי אל בית ההורים שם אהיה עם ההורים ביום הכיפורים…

חצי שנה בדיור מוגן כבר ואני חושב על איך רק לפני שנה עוד הייתי בדירה שכורה משלי חי בלי צוות ובלי שותפים לכאורה עצמאי וחופשי ולא הייתי צריך לעשות כמעט כלום

יושב וחושב על הדרך שעשיתי השנה לוותר על דירה משלי כדי לעבור לגור בחדר קטן בדירת דיור מוגן עם שותפים ועם צוות עם חוקים ברורים וניקיונות וחשבונות וסידורים וריצות וקניות וישיבות דיירים ושיחות עם הצוות

במשך רוב השנה האחרונה חיפשתי את מי להאשים בכך שנאלצתי לחזור אחורה ולוותר על העצמאות שלי אולם בעצם אין טעם בכך וגם אין את מי להאשים – אלה החיים כנראה – חיים של חולה נפש בקהילה – הוסטלים ודיורים מוגנים ומשפחה רחוקה קרובה לשבתות וחגים :/

אני זה שהתלוננתי כול הזמן שבודד לי ואין לי אף אחד שם אילו לא הייתי מתלונן עדיין הייתי שם כנראה

וכול הצאטים לתמיכה חסרי התועלת האלה וכול אותם אנשים אנונימיים ששיחקו בי כמו פלסטלינה ושיקרו לי וטימטמו לי את השכל עם השטויות שלהם וכלל לא היה אכפת להם ממני כול אלה שהבטיחו שיהיו שם ונעלמו אחרי חצי שנייה – חבורה עלובה של לוזרים פתטיים או טרולים מרושעים ואני הייתי מעביר את הימים שלי עם המפגרים האלה – תודה לאל שאני כבר לא שם תקוע איתם בצאט חסר משמעות הולך ונירקב מול המסך מדבר עם אותם אפסים שקרנים צבועים מתחסדים ונכים רגשית שכול מה שמעניין אותם זה הם עצמם ואם אפשר אז להטריל אותך בשביל הבידור האישי שלהם ואתה בתור הליצן והבדרן האישי שלהם לא מבין שהם משחקים בך ומעמידים פנים וברגע שלא תבדר אותם יותר הם יפנו לך עורף וייעלמו לך כאילו לא נבראו מעולם משאירים אותך יותר שבור ודפוק משהיית

טוב שאני לא שם טוב שחתכתי מהם והם חתכו ממני וכעת אני יודע טוב טוב מה בדיוק שווים כול הצאטים המפגרים האלה וכול האנשים האנונימיים שמתחבאים מאחורי רשעות ואנוכיות חסרת פנים…

כמו שאמרתי אני רואה מטפל לפסיכותרפיה ומתחיל לספר לו יותר ויותר דברים עליי על העולם שלי על מה שעברתי בחיים – כמו שאני רואה את זה אם לא יועיל לא יזיק – קשה לרדת יותר נמוך ממה שאני נימצא בו כיום…

אני מתרגל אני חושב לעובדה שאלה החיים שלי לטוב ולרע – לפעמים אני מאושר לפעמים אני אומלל – יום בסל יום עסאל – חצי לטיפה חצי אגרוף לפנים -

ביני לבין עצמי אני יודע לאור עובדות החיים של זיקנה והזדקנות ובדידות ולהיות בן תמותה – אני יודע שכול מה שאני עושה בטל בשישים – התעסוקה שלי היא לרדוף אחרי הבלים ומי בכלל יודע אם יישאר משהו מכול זה?

והנה אני כבר אצל ההורים שלי כותב על הלפטופ שלי בזמן שההורים משחקים רמי קלפים בשביל להעביר עוד ערב לפני ארוחת הערב והשינה

ההורים שלי – מה יעזור לכעוס עליהם? מה אני רוצה מהם? הם אלה שהעניקו לי את כול מה שיש לי מעולם לא ביקשו תמורה הם אלה שמקבלים אותי כפי שאני כמיטב יכולתם – זה לא הופך אותם למלאכים או צדיקים אבל הם גם אינם רשעים אני צריך לומר תודה שיש לי אותם ולהיות יותר אסיר תודה כלפי כול מה שהם עושים ועשו למעני – הם נתנו למעני כול כך הרבה וקיבלו בתמורה כול כך מעט ממני ובכול זאת הם אוהבים אותי...

אני יודע שכתבתי פה אחרת אני יודע שפתחתי פה עליהם והשמצתי אותם יורה את כול חיצי הרעל והכעס שבי כלפיהם כמו שור שרוצה לנגח סדין אדום

בחגים אני עמוק בפנים חושב ומקנא באנשים דתיים על קהילותיהם ועל משפחותיהם הגדולות ובעיקר על האמונה במשהו גדול יותר מעצמם שראוי לחיות למענו את החיים – לי אין את זה ומעולם לא היה וכנראה שלעולם לא יהיה

כול מה שיש לי מאיזה שהיא רוחניות או חיים רוחניים זה את המדיטציות הדביליות שלי שאריות של ניו אייג' משנות ה 90 והאלפיים... וה"שיחות" שלי עם המדריכים הרוחניים שלי שלמען האמת אין לי מושג בשביל מה זה טוב לעיתים נידמה שזה עוזר לי אך לרוב כשאתה משווה למשהו אמיתי זה מרגיש כמו זיון שכל עקר "פיטפוטי אגו" אינסופיים mind game דבילי של סיפורי אלף לילה ולילה שלא ניגמרים לעולם כמו הצגה פנימית של פסיכודרמה שלעולם לא ניגמרת

אם ישאלו אותי "מה אתה עושה עם עצמך?" התשובה הסופית תהיה "פול גז בניוטרל" או בפשטות "מדבר אל עצמו על עצמו" או "מזיין את השכל לקירות" למה לקירות? כי אף אחד לא רוצה לשמוע את הזיוני שכל שלי לא ההורים ולא אף אחד ואני כבר לא מצפה שיהיה מישהו כזה

רק לעוד כמה שעות (youtube.com)

רוח אמיצה – תיקשור או סתם קישקוש – ופלשבק לשנות ה-90

כיוון שהבלוג הזה הוא (לפחות אמור להיות) אנונימי אשתף אותכם במשהו אה... שיראה אולי מטורלל לחלוטין...

מדי פעם בערך אחת לחודש או כמה חודשים או כאשר אני עובר איזה שהוא שינויי – אני מקשיב למוזיקה מדיטטיבית ועושה מדיטציה של דמיון מודרך ופונה כמו בתפילה או בשיחה עם מישהו או משהו בתוכי – אני קורא לזה "שיחות תיקשור עם המדריכים הרוחניים שלי" אני מספר להם מה עובר עליי ומה אני חש ומרגיש ומה אני חושב ולפעמים גם שואל משהו או לא ואז הם עונים לי במשך כמה דקות עד חצי שעה או כשעה ומייעצים לי כמו שמישהו אכפתי ואוהב מייעץ לחבר קרוב ומנסים לנחם ולתמוך עם הרבה אמפתיה ואכפתיות – ואז המדיטציה מסתיימת ואני ממשיך בסדר יומי כאילו כלום...

התחלתי לנסות עד שהצלחתי לתקשר עם המדריכים הרוחניים שלי אי שם לפני תשע שנים אי שם ב 2015 – ניסיתי כול מיני טכניקות של דימיון מודרך ומדיטציות מיוטיוב ומוזיקה מדיטטיבית ומאז המשכתי עד שביססתי קשר יציב איתם...

נישמע פסיכי קוקו לאללה נכון? כאילו "אה הוא מדבר אל הקולות שלו בראש" או "מממ... זה סימפטום של המחלה שלו מסכן" או "הוא כול כך בודד שהוא מדבר אל חברים דמיוניים שלו" ועד אפילו ל- "אולי הוא עוסק בכשפים ומאגיה"...

כך או כך אני לא מזיק לאיש וזהו עינייני האישי והפרטי –

אני גם לא טוען שאני "מדיום" או "מתקשר" או "רואה בניסתר" וכיוצא באלה – הדברים שאני והמדריכים הרוחניים שלי מדברים בינינו הם לא מעיניינו של איש אולם רק אומר שהם נוגעים לי ולחיי ולא לאחרים –

כי פעם אי שם בשנות התשעים (אם הייתם שם ואם אתם עוד זוכרים) היה מה שניקרא "עידן חדש" – "ניו אייג'" והיה חופש לבחור איזה דרך רוחנית מתאימה לך לפני שהיהדות והחזרה בתשובה בלעה את הכול לתוכה כדרך הרוחנית היחידה שקיימת לעם היושב בציון...

שנות התשעים היו תור הזהב של ה"תרמילאות הישראלית" יוצאי צבא הלכו לחרוש את העולם ולהיפתח לדרכים רוחניות שונות ומשונות – היה חופש רוחני באוויר אלפי דתות ואמונות של עמים אחרים ניחקרו והתנסו בהם – היו חנויות ספרים שלמות של "ספרי עידן חדש" של דיסקים למדיטציות וכוליי - מי זוכר אותם כיום? כשהאופציה היחידה שלנו זה היהדות והחזרה בתשובה וכול דבר לשאול את הרב ואת ספרי חז"ל

פעם נערים ונערות היו קונים קלפי טארוט וספר על טארוט ומתחילים לנסות לשאול את הקלפים או אנשים היו הולכים להתייעץ עם אסטרולוגיות או מתקשרות פעם אנשים שאיבדו את יקיריהם הלכו לספרייה הציבורית לקרוא ספרי עידן חדש על גילגול נשמות וקיבלו איזה תקווה שלא הכול אבוד...

היום כול מה שיש לך את את ארון הספרים היהודי וחז"ל ו"מה שאומר הרב" והמסורת והתורה והמצוות... כול זה מדבר אליי מעט מאוד – מכול הארון ספרים היהודי הספר היחידי שמדבר אליי אולי קצת זהו ספר התהילים אותו גם הייתי קורא שוב ושוב מההתחלה עד לסוף בתקופות של קושי ומשבר...

זה עצוב לראות שאותה פתיחות שהייתה בעבר ניסגרה וחדלה להתקיים – היום כאמור "מה שאומר הרב" או "מה שאומרים הרבנים" אני באופן אישי מעדיף לדבר עם המדריכים הרוחניים שלי מאשר לשאול איזה שהוא רבנים על מה שאינו עניינם – הדת היהודית עשתה לי מספיק נזק נפשי ומספיק אומללות ואני יודע את רשעותה וחוסר סבלנותה והפרימיטיביות שלה כי יהדות זו קודם כול דת ודת זה קודם כול כיסא כבוד וכסף ואיפה שיש דת שם מסתיימת הרוחניות ואין בה שום רוח הקודש ולא שכינה ולא שום דבר רוחני

אם כבר דת ורוחניות אני מעדיף את הרוחניות אחרת לא יהודית או אמונה משל עצמי לפי ניסיון חיי ומה שמתאים לי (ומה שמתאים לי לא יתאים לאף אחד אחר) היהדות רואה אותנו כקולקטיב כעם ואילו אני מעדיף לראות את עצמי כנפש כנשמה וכאדם המחפש מגשש את דרכו או דרכה שלה אל עבר מה שניתפס בעיניה / עיניו כגאולה של הנשמה – והחיים האלה הם אך ורק מסע או גילגול אחד נוסף בדרך אך ההתגלות – לרגע בוא אני והאל נהיה לאחד – אינני מבקש להתנחם באיזה דת של עם סגולה או עם ניבחר – בעיניי זה קישקוש – אינני שואף לגאול את העולם כי העולם הזה הוא חסר תקנה אלא אני שואף לגאול את נישמתי בדרכה אל האלוהי – והחיים העולם האלה הם אך ורק אמצעי ללמוד את שעליי ללמוד ולצמוח ולהחכים – להחכים וללמוד חוכמה מהחיים עצמם ומהעולם ולא דווקא מספרי חז"ל או כתבים קדושים יהיו עתיקים אשר יהיו...

מה דעתכם על כול זה?

נ.ב. -

ישראבלוג מת...

אני מהבוקר מנסה להעלות פוסט שכתבתי לבלוג שלי בישראבלוג 10 או 12 שעות מנסה ולא מצליח

האתר קורס שוב ושוב או חוסם אותי בגלל השד יודע למה...

וזה עצוב עצוב מאוד –

זה לא עוזר שאני מנסה להשתמש ב מצב אינטרנט אקספלורר של הדפדפן שלי (אדג') זה גם לא עוזר בכלום שניסיתי להתקין במכונה וירטואלית אצלי על המחשב חלונות אקס פי עם אינטרנט אקספלורר 8 במיוחד בשביל ישראבלוג

בסופו של דבר זה לא משנה כלום – ישראבלוג הוא פלטפורמה מתה לבלוגים שאף אחד לא יכול לקרוא יותר הוא בית קברות דיגיטלי לבלוגים של נעורים אבודים ושל שנות האלפיים שחלפו מזמן

רק פסיכופטים וסאדו מזוכיסטים ממשיכים לפרסם בו פוסטים או להעלות תוכן לבלוגים שלהם...

ודווקא כן קוראים אותי שם... זה מוזר – מישהו השאיר תגובה רק אתמול לאחד הפוסטים...

ישראבלוג מת – יהי זיכרו ברוך...