מדבר אל הקיר

המשפחה שלי כבר לא יכולה לדאוג לי או לעזור לי יותר

אני מבלה את סוף השבוע אצל ההורים שלי, בעיקר כי הייתי צריך לחתים אותם על מסמכים שקשורים לדיור המוגן שבו אני גר, וגם למלא טופס למשלוח בפקס. במהלך השהות שלי כאן, אתמול, התחלתי לחשוב על כך שאבא שלי כבר לא נעשה צעיר יותר. הוא עומד להגיע לגיל 78 ואמא שלי בת כמעט 76. אבא שלי שיתף אותי בכך שאין להם עוד כוח לדאוג לי או לסייע לי כמו פעם. יש להם בעיות בריאות רבות שמתחילות לצוץ בשל הזקנה.

אבי סיפר לי על בעיה רפואית שיש לו בעיניים, שבה מצטברים נוזלים מאחורי הרשתית. הוא נאלץ לעבור טיפולים וייתכן שיצטרך לקבל זריקות לתוך הרשתית באופן קבוע. אני מרגיש בר מזל על כך שאני נמצא בדיור מוגן, כי ההורים שלי כבר לא יכולים לטפל בי או לדאוג לי כמו בעבר. הם כל הזמן דואגים לי והם לא ישנים בלילה בשל כך.

אמא שלי הייתה רוצה שאחזור לכתוב שירה, סיפורים קצרים ותסריטים. היא חולמת שאוציא עוד ספר ואהפוך לסופר מצליח כמו אפרים קישון. היא מקווה שאצליח לקחת את כל הטרגדיות בחיי ולהפוך אותן למשהו מצחיק שאנשים יקראו ויצחקו עליו. אך הסברתי לה שאני כבר לא כותב שירים, סיפורים או תסריטים. אין לי מה לכתוב. אני עוסק בתכנות ופיתוח משחקי טקסט וצ'ט-בוטים בשפות בייסיק, כמו שעשו פעם לפני כמה עשרות שנים.

זה לא מעניין את הוריי, זה לא כמו רומן מרתק שהם יכולים לקרוא. אמא שלי מכורה לספרות מסחרית ונמוכה מהספרייה הציבורית, היא קוראת ספר בכל יום, אבל אני עוסק בתכנות וזה לא מעניין אף אחד. זה מה שכואב לי. הכי כואב לי כשאני מרגיש שאין לי מקום בתוך המשפחה שלי. כאשר הם מזמינים את אחייניותיי ואת אחייני לארוחות, אני מרגיש שאני לא קיים בשבילם.

מבחינת המשפחה שלי, אני כישלון ובושה. אני כמו הכבש השחור של המשפחה. הם לא רואים אותי ולא אכפת להם ממני. חוץ מלדאוג לי, הם לא עושים שום דבר אחר בשבילי. מבחינתם, אני כמו לכלוך שהם לא יודעים איפה להחביא או להעלים. עבורם, אני כבר סיימתי את חיי. אני יכול לתכנת כמה שאני רוצה ולעשות כל מה שאני רוצה, אבל בעיניהם אני גמור.

זה כואב לי לראות שהמשפחה שלי מעדיפה את משפחת אחותי ואת נכדיהם. מבחינתם, אני לא חשוב. הם יעשו כל מה שהם יכולים בשבילי, אבל הם לעולם לא יאהבו אותי. אני אף פעם לא מספיק טוב בשבילם. הם ציפו למהנדס, עורך דין או רופא – לא לי, עם הבעיות שלי.

הדיור המוגן שבו אני גר הוא לא פתרון לטווח ארוך. הצוות שם חי בפנטזיה שהם יצליחו לשקם אותי ולהפוך אותי לעצמאי לחלוטין. העמותה שמפעילה את המקום רוצה שאעזוב תוך כמה שנים, אבל אני לא יודע לאן אלך אחרי זה. אני חושש שאם אעזוב, אאלץ לחזור לדירה קטנה ולחיות לבדי, להתנהל מול הבנקים ולחתום על חוזי שכירות בעצמי.

בעוד כמה שנים, ההורים שלי כבר לא יהיו בתמונה. הם לא יוכלו לעזור לי או לתמוך בי. אף אחד לא יוכל לעזור לי ואני חייב להיות עצמאי תוך כמה שנים אחרת אמצא את עצמי ברחוב. כמו שאבא שלי תמיד אמר: "איך שתציע את המיטה, ככה תישן עליה". עכשיו אני צריך לסדר את החיים שלי ולהיות מוכן לחיות אותם כמו שהם.

סימנים אדומים

בן 47 רווק ללא ילדים שני ההורים זקנים אחות נשואה עם ילדים אח במוסד סיעודי לכל החיים זה הסטטוס שלי זה הסטטוס שלי כבר לאורך המון שנים

מצב בריאותי

מזדקן בקצב מואץ מעשן אוכל לא בריא מראה מוזנח לוקח תרופות פסיכיאטריות קרוב לשלושים שנה

ואז לפתע איפשהו לקראת גיל 40 זה מתחיל לפתע אתה מגלה שאין לך כושר שקשה לך לנשום כשאתה במאמץ לפתע קשה לך ללכת הליכות הארוכות אתה מגלה שיש לך כרס אתה מגלה שיש לך כלי דם סתומים ברגליים שמשאירים סימנים על העור בצבע כחול אדמדם שמזכיר לך מאוד את מה שהיה לסבים ולסבתות שלך כשהיית ילד והיית מסתכל על הזרועות ועל הרגליים של סבא וסבתא והסימנים האלה של עור זקן וחולה וכלי דם פקוקים נחקקו לך בזיכרון ואכן כשאתה כבר היית נער סבא וסבתא כבר לא היו בחיים

לפתע אתה מגלה על העור שומות מכוערות בכל מיני מקומות מביכים שהשתיקה יפה להם על הגב על הזרועות על הכתפיים על הרגליים אפילו במפשעה חלקם עם פיגמנטים חלקם שקופים וחלקם בצבע הרגיל של העור שלך לפתע אתה מגלה שכל הנמשים החמודים שהיו לך בתור ילד חמוד חוזרים אליך בתור סימנים בכל מיני צבעים כתמים על העור בצבע חום ושחור ואדום חלקם גדולים חלקם קטנים אתה מגלה שהעור שלך הוא כמו אטלס

מצד אחד גם לאבא שלך מאז שאתה זוכר אותו כשהיה בגיל 30 40 כל האור שלו מלא בכתמים כאלה רובן בצבע אדום וכששאלת בתור ילד מה זה אמרו לך שזה טבעי ונורמלי שאלה פשוט כלי דם מורחבים אל העור ולא להיבהל ולהתעלם

מצד שני בפנים אתה מפחד שזה מנלומה או סרטן עור גידול קטן שמתפשט והולך גידול חמקמק שבא ונעלם אך תמיד ברקע

ומצד שלישי אתה לא סומך על הרופאים אם תלך אליהם תצטרך לעשות את כל הבדיקות ואם ימצאו משהו תצטרך לעשות את כל הטיפולים ועד שהם יסיימו איתך אתה תהיה גווייה אתה לא סומך בכלל על הרופאים כמו שאתה לא סומך בכלל על הפסיכיאטרים בעיניך הרופאים מלאך המוות בחלוק לבן

מצד רביעי יש לך הרגשה כבר שנים שהבריאות הולכת פייפן שהגוף בוגד בך שהזיכרון בוגד בך שהמוח בוגד בך שהחיים לאט לאט מפנים לך עורף ואתה הופך להיות זקן כמו סבא וסבתא וגם כמו ההורים שלך שבניגוד אליך הולכים לרופאים עושים בדיקות לוקחים תרופות שומרים על שגרה אוכלים בריא עושים ספורט חיים בריא ויש להם סיבה לחיות בשביל מה לחיות יש להם נכדים יש להם את המשפחה המורחבת את אחותך יש להם עבודה או פנסיה יש להם נחת וקצת שלווה בגיל שלהם

אתה מסתכל על העור שלך אתה מסתכל על הרגל רגל שמאל שפעם הייתה קלה וגמישה עם עור צח ובהיר כשהיית ילד או נער והיופי זלג ממך בכמויות והבריאות היתה בשפע אין סופי ואתה היית בנעוריך אתה מסתכל על רגל שמאל שלך ורואה על העור סימני חולי סימני זיקנה ובעיקר סימנים אדומים כל מיני כתמים אדומים שנראים כמו עקיצות של נמלת האש אתה רואה את זה ואתה מפחד אתה רואה את זה ואתה חושב על המוות על סופיות החיים שגם אתה תצטרך יום אחד להגיע לגשר הזה ולעבור אותו

אתה מסתכל על רגל שמאל שלך על כל הכיעור הזה שעל העור שלך וחושב על זיקנה ועל חולי ובעיקר אתה חושב על תור אינסופי בקופת חולים או במיון בבית חולים או במחלקה אונקולוגית אי שם תור אין סופי שבסופו מחכה לך ד"ר מוות

יש כאלה שהתור שלהם קצר יש כאלה שהתור שלהם מתארך ויש כאלה שנדחפים לתור ויש כאלה שעושים הכל כדי לדחות את הקץ אך בכל אופן כל אחד מגיע אל התחנה הסופית

ומול ד"ר מוות כל התוכניות מתגמדות כל השאיפות מתבטלות כל החלומות נגמרים ומה שרצית ומה שחשבת ומה שקיווית ומה שתכננת הכל משתבש הכל נפסק ולא נשאר כלום ממך העולם ימשיך כהרגלו וישכח אותך ואתה תעלם בחלום ברקיע בעולם הבא

איש לא יכול להגיד לך מה יש אחרי הפגישה עם דוקטור מוות או לאן הרכבת נוסעת אתה תצטרך לגלות זאת בכוחות עצמך...

הנחמה היחידה היא הדרך שעשית והדרך שעשית משותפת לכל מה שהיה אי פעם חי בעולם חיית חייך עכשיו הגיע הסוף והסוף הוא אותו סוף רק ב מיליון דרכים שמובילות אליו

טמבלביזיה ומוח-שב

טוב… הגיע הזמן לכתוב עוד פוסט משעמם וארוך שלא יעניין את אף אחד – על ניכתוב הפעם?

1. החיים הם לא אונליין

כן מה לעשות זה ככה… אני שחייתי חמש שנים בדירה לבד בלי שאף כלב לא יכנס אליי חוץ מאלה שהיו חייבים בשביל המשכורת חיפשתי את "החיים אונליין" בצאטים בדיסקורד וה IRC בקהילות מתכנתים של שפות תיכנות או בצאטיםשל תמיכה לאנשים מתמודדים בבריאות הנפש (הכול באנגלית עם גויים עם זין ולב ערלים ואנטישמים) בסוף אחרי קרוב לחמש שנים שבהם חשבתי שאני יוצר קשרים ברשת עם אנשים מכול העולם (בעיקר נוצרים צבועים ומתחסדים – ומיסיונרים או סתם אמריקאים משוגעים ואירופאים אנטישמים) גיליתי שבשזה מגיע לשורה התחתונה –

NOBODY GIVE A SHIT ABOUT YOU

סתם שרפתי את הזמן שלי – בקושי למדתי לתכנת מהם ובטח שלאף אחד מהם לא היה אכפת מאיזה חטיאר זקן

WANNABE PROGRAMMER

מבלבל להם בשכל על "בוא נתכנת ביחד" או "בואו תנסו את התוכנה המגניבה שכתבתי" וכולם חושבים שאני איזה האקר שרוצה להדביק את המחשב שלהם באיידס ולמכור את התמונות עירום שלהם בשוק השחור של ססקצ'ואן בדארקנט  וכולם רוצים לנצר אותי או מתעניינים כמו חובבי פורנו מה המצב בישראל ואם גיליתי את ישו – בת'כלס אף אחד לא רוצה לדבר ואף אחד לא רוצה כלום כולם עסוקים בלאונן על פורנו או לעשות קוקאין ולשתות וודקה – או שהם מתים

ובאשר לחדרי שיחות של מתמודדים באנגלית של בריאות הנפש – איזה חבורה עלובה של פסיכופטים נרקיסיסטים ABUSERS קלאסיים – מניפולציות שקרים רכילויות מאחורי הגב תככים ועלבונות והתנשאויות – פשוט כול פסיכופט פוצח חדר שיחות לחולי נפש וכמו המרקיז דה סאד מתעלל בהם מנטלית וכול אחד יותר פסיכי ומשוגע מהשני ובטוח שהוא שיא השפיות – ובינתיים מדברים פטפוטי ביצים על מה אכלנו היום ומה חירבנו היום וכמה השתכרנו איזה סמים אנחנו עושים וטונות של לינקים לסירטוני יוטיוב של להיטים משנות ה80 כול הזבל הזה בלופ של שידור חוזר

בסוף הם אומרים לך "אנחנו כול כך אוהבים אותך" או "תבוא לפה יותר אתה אדם מעניין" ומילי שנייה אחרי זה אתה מגלה שאתה BANNED (מוחרם לא יכול להיכנס לצאט המפגר שלהם)ואז אתה סוף סוף מבין שכול הפעמים שהם שיתפו איתך סרטונים של בוראט המפגר הם התכוונו אלייך – איזה יהודון מושתן ישראליסטאן מין קופיץ נינדרטאלי מחור במזרח התיכון ולא כמוהם (כמו גיוריאן הנוצרי האדוק משוודיה המדינה המודרנית המתוקנת והעליונה מהעולם הראשון שבדרכו החביבה השתין את האינטישמיות הנוצרית שלו על הראש שלך מהמקפצה בלי שבכלל תבין)

וכול בלי לספר על כול חדרי השיחות של הניאו נאצים וחובבי האנטישמים ואלה שמעריצים רוצחים סידרתיים וכול ההאקרים שמנסים לפרוץ לך ת'מחשב בלינקים עד שכולם פרנואידים ולא לוחצים על לינקים בכלל ולא בוטחים באף אחד ולא רוצים שומדבר מאף אחד

2. דור זין

הדור שלי היה "דור מזויין" הדור הצעיר המחליף אותנו אין לי מילים יפות לומר עליו – כמו האחיין שלי שעל הספקטרום שכול מה שמעניין אותו זה לעשות כיף ולשחק משחקים של יריות ופורנו וקללות ומכות (פעם היו מרביצים לך באמת בבית הספר או מכסחים לך ת'צורה היום זה הכול ווירטואלי) היה לו יומולדת 16 לא מזמן עשינו פגישת זום (יעני שיעור תיכנות) ואני נתתי לו לשחק בכמה משחקי טקסט שתיכנתתי בGWBASIC הוא נעמיד פנים שהוא נהנה האמת הוא צחק עליי על הדוד החולה נפש קוקו פסיכי משוגע החטיאר הזקן שלו עם המשחקים הדפוקים שלו שאי אפשר לירות באף אחד בהם ואני בכיתי עליו כי ראיתי בשידור חוזר את הטימטום ואת הטיפשות של עצמי בגיל שלו (התפוח לא נופל רחוק מהעץ)

3. ריפוי בפיסוק

אני מחכה כבר שבועיים שלוש שמישהו שמעוניין מהמועדון החברתי יצור קשר ויגיד לי שהיא/היא מעוניינים בשיעורי תיכנות בחינם בזום בשפות בייסיק – אבל כפי שזה ניראה ולפי מה שאני יודע על חברי המועדון החברתי של חולי הנפש שלנו (סליחה "מתמודדים") גם אם אציע מיליון דולר לשיעור למי שיסכים ללמוד אצלי אף אחד לא יהיה מעוניין ואני מחכה לשווא…

מסקנה אני כבר איחרתי את הרכבת ב100 שנה לפחות או ב 30 שנה או ב40 זה לא ממש משנה – וגם אם ישאלו אותי מה אני מתכנת (למה שישאלו את מי זה מעניין?) אני אבין בעצם שכול ההרפתקאה המגוחכת הזו של "תיכנות חובבני" כבר מיצתה את עצמה וכול מה שניאר לי עכשיו זה לקחת תרופות ולהפוך להיות זקן פסיכו גריאטרי סיעודי באיזה מוסד מתחת לבלטות באיזה מרתף של "מוסד לתשושי נפש" ולחכות למשיח ולתחיית המתים לקבל הזדמנות שנייה או משהו כזה…