מדבר אל הקיר

המשפחה שלי כבר לא יכולה לדאוג לי או לעזור לי יותר

אני מבלה את סוף השבוע אצל ההורים שלי, בעיקר כי הייתי צריך לחתים אותם על מסמכים שקשורים לדיור המוגן שבו אני גר, וגם למלא טופס למשלוח בפקס. במהלך השהות שלי כאן, אתמול, התחלתי לחשוב על כך שאבא שלי כבר לא נעשה צעיר יותר. הוא עומד להגיע לגיל 78 ואמא שלי בת כמעט 76. אבא שלי שיתף אותי בכך שאין להם עוד כוח לדאוג לי או לסייע לי כמו פעם. יש להם בעיות בריאות רבות שמתחילות לצוץ בשל הזקנה.

אבי סיפר לי על בעיה רפואית שיש לו בעיניים, שבה מצטברים נוזלים מאחורי הרשתית. הוא נאלץ לעבור טיפולים וייתכן שיצטרך לקבל זריקות לתוך הרשתית באופן קבוע. אני מרגיש בר מזל על כך שאני נמצא בדיור מוגן, כי ההורים שלי כבר לא יכולים לטפל בי או לדאוג לי כמו בעבר. הם כל הזמן דואגים לי והם לא ישנים בלילה בשל כך.

אמא שלי הייתה רוצה שאחזור לכתוב שירה, סיפורים קצרים ותסריטים. היא חולמת שאוציא עוד ספר ואהפוך לסופר מצליח כמו אפרים קישון. היא מקווה שאצליח לקחת את כל הטרגדיות בחיי ולהפוך אותן למשהו מצחיק שאנשים יקראו ויצחקו עליו. אך הסברתי לה שאני כבר לא כותב שירים, סיפורים או תסריטים. אין לי מה לכתוב. אני עוסק בתכנות ופיתוח משחקי טקסט וצ'ט-בוטים בשפות בייסיק, כמו שעשו פעם לפני כמה עשרות שנים.

זה לא מעניין את הוריי, זה לא כמו רומן מרתק שהם יכולים לקרוא. אמא שלי מכורה לספרות מסחרית ונמוכה מהספרייה הציבורית, היא קוראת ספר בכל יום, אבל אני עוסק בתכנות וזה לא מעניין אף אחד. זה מה שכואב לי. הכי כואב לי כשאני מרגיש שאין לי מקום בתוך המשפחה שלי. כאשר הם מזמינים את אחייניותיי ואת אחייני לארוחות, אני מרגיש שאני לא קיים בשבילם.

מבחינת המשפחה שלי, אני כישלון ובושה. אני כמו הכבש השחור של המשפחה. הם לא רואים אותי ולא אכפת להם ממני. חוץ מלדאוג לי, הם לא עושים שום דבר אחר בשבילי. מבחינתם, אני כמו לכלוך שהם לא יודעים איפה להחביא או להעלים. עבורם, אני כבר סיימתי את חיי. אני יכול לתכנת כמה שאני רוצה ולעשות כל מה שאני רוצה, אבל בעיניהם אני גמור.

זה כואב לי לראות שהמשפחה שלי מעדיפה את משפחת אחותי ואת נכדיהם. מבחינתם, אני לא חשוב. הם יעשו כל מה שהם יכולים בשבילי, אבל הם לעולם לא יאהבו אותי. אני אף פעם לא מספיק טוב בשבילם. הם ציפו למהנדס, עורך דין או רופא – לא לי, עם הבעיות שלי.

הדיור המוגן שבו אני גר הוא לא פתרון לטווח ארוך. הצוות שם חי בפנטזיה שהם יצליחו לשקם אותי ולהפוך אותי לעצמאי לחלוטין. העמותה שמפעילה את המקום רוצה שאעזוב תוך כמה שנים, אבל אני לא יודע לאן אלך אחרי זה. אני חושש שאם אעזוב, אאלץ לחזור לדירה קטנה ולחיות לבדי, להתנהל מול הבנקים ולחתום על חוזי שכירות בעצמי.

בעוד כמה שנים, ההורים שלי כבר לא יהיו בתמונה. הם לא יוכלו לעזור לי או לתמוך בי. אף אחד לא יוכל לעזור לי ואני חייב להיות עצמאי תוך כמה שנים אחרת אמצא את עצמי ברחוב. כמו שאבא שלי תמיד אמר: "איך שתציע את המיטה, ככה תישן עליה". עכשיו אני צריך לסדר את החיים שלי ולהיות מוכן לחיות אותם כמו שהם.

רקוויאם לנעורים

בגיל 17 (1994) החלום הכי גדול שלי או התוכנית הסודית שלי למה אני רוצה לעשות אחרי הצבא היה "לרדת מהארץ ולבנות לעצמי את החיים העצמאיים שלי הרחק מהמולדת ומהמשפחה" רצוי באיזה מקום רחוק כמו אי או יבשת רחוקה (איסלנד או יפן או איסלנד או אוסטרליה) הייתי מסתכל על מפת האטלס שבחדרי ומדמיין את עצמי גר במקומות אחרים מדבר בשפות אחרות ופוגש אנשים אחרים – כמו אזרח העולם קוסמופוליטי פוסט מודרני כמיטב האופנה של שנות התשעים והגלובליזציה... זה אכן ניראה היה אפשרי באותה נקודת זמן הכול ניראה אפשרי כשאתה בן שבע עשרה העולם ניראה ידידותי ומסביר פנים ואתה מרגיש מול מפת הגלובוס כמו מגלה ארצות – בMTV היו פרסומות לקוקה קולה ולג'ינסים ושירים יפים עם קליפים מרגשים.

תופעת התרמילאות הישראלית הייתה בשיאה והביאה איתה מבול של התעניינות בתרבויות ארצות ודתות אחרות – נידמה שבפעם הראשונה היו עוד אופציות לישראלי המצוי מאשר צרות המוחין של המסורת היהודית או הציונות

כול יום בשבוע הייתי הולך לתיכון "הגימנסיה הריאלית" של ראשון לציון ללמוד היסטוריה ספרות כלכלה וסוציולוגיה (לימודים עיוניים הומניים) אחותי הגדולה סיימה ללמוד שם את לימודיה חמש שנים לפניי

ואני הייתי השוטה הגמור כמו שתמיד אני – שחייתי בדמיון ובחלימה בהקיץ בעוד ההורים מחליטים עליי על כול פרט קטן [איפה אלמד, מה מותר או אסור לאכול, מה אלבש ביומיום, מתי ללכת לישון, מתי לקום, מתי ללכת לעשות שיעורי בית וכוליי]

אני עדיין זוכר את חלק מהמורים שלימדו אותי בתיכון – רובם כבר אינם בחיים או שבפנסיה – מהתלמידים אני לא זוכר ולא רוצה לזכור אף אחד – הם היו חבורה של ילדי שמנת נרקיסיסטיים ופסיכופתים שאף אחד מהם לא דיבר איתי חצי משפט כול שנות הגימנסיה אלא אם כן היה זה כדי לזרוק איזה הערה משפילה או מילת גנאי...

ואני? אני חייתי בסרט טלוויזיה בדמיון – דאגתי לעשות את המינימום כדי שכולם יניחו לי ויתנו לי לרבוץ שעות מול הטלוויזיה והכבלים – כלל לא עיניין אותי עולם המבוגרים והשטויות שלו הטימטום שלו הרשעות שלו הקטנוניות שלי ו"המוח סיכה שלו" של דעות קדומות וגזענות שקטה...

אני בתמימותי חשבתי שאני בהתחלה של משהו ניפלא – תחילתה של ההרפתקה של חיי כמו טרמפיסט שחוצה את הגלקסיה ולא ידעתי שאני בעצם בסוף של הכול שמיד איך שאסיים את הלימודים ואתגייס יתחיל לו הפרק האמיתי של חיי החדשים כ"חולה נפש" ופניהם האמיתיות של העולם והחיים יתגלו בפניי כמו פניהם של מפלצות אפשר לומר שחיי החופש הסתיימו להם עוד לפני שהתחילו...

מה בדיוק השתבש? פשוט מאוד הוריי שלחו אותי חולה נפשית לצבא ועשו הכול כדי שלא חלילה אקבל את העזרה שאני זקוק לה – אחרי 18 שנה שבה אף אחד לא דיבר איתי או הקשיב לי 12 שנות לימוד ללא חברים ובלי שלאף אחד לא יהיה לו טיפת זמן להקשיב "לשטויות" שלי במציאות שבה אתה גדל להיות מנוכר לעצמך במציאות שאתה ונפשך אינה חשובה עבור אף אחד וכול מה שחשוב זה הלימודים והציונים המחורבנים במציאות בו כול מגע אנושי נימנע ממך ואתה גדל במשפחה שמתייחסת אלייך כמו כאל עציץ או כמו כלבלב או רובוט – משפחתי לא גידלה אותי משפחתי "אילפה אותי כמו כלב" לציית לפקודות ולעשות מה שאומרים לי תמיד – כול רצון לעצמאות ולחופש דוכא ביד ברזל "אתה תעשה מה שאנחנו אומרים לך ורק מה שאנחנו אומרים לך ורק מתי שאנחנו אומרים לך!!!" והמטרה הייתה שאני "אהיה מיליון אחוז נורמלי" ומה זה "נורמלי"? - "כמו כולם" אסור להיות שונה או חריג" וההורים היו להם תוכניות בשבילי "שאהיה תלמיד מצטיין ואחרי זה צבא ואחרי זה אוניברסיטה ותואר ואחרי זה עבודה ובת זוג ואחרי זה תחונה ומשפחה וילדים ובית ואוטו וכוליי" הם חלמו על מהנדס או עורך דין או רופא – כמה חבל שהוריי היקרים לא יכלו לחיות במקומי את חיי אז הכול היה פשוט מסתדר מצויין

בקיצור אחרי 12 שנות לימוד ואחרי כמה חודשים של מטחנת הבשר הצה"לית שלוקחת פרחים בני 18 והופכת אותם לבשר טחון ואחרי עוד שנה פלוס של אישפוז ארוך כאורך הגלות על האלידול ארטן וקלונקס וגמילה קשה מקלונקס הפכתי להיות חולה נפש שאפילו משפחתו לא רצתה אותו יותר – הוריי לקחו קשה את את מה שקרה לי זה לא שכאב להם מה שאני עברתי והסבל שסבלתי לא ולא כאב להם שחלומותיהם לגביי נהרסו הבושה שהבן שלהם הפך להיות "חולה נפש" אדם פגום ומקולקל הם רצו רק להיפטר ממני כבר ושאעוף להם מהפנים הם פחדו כשהייתי אצלם כאילו הלכו לישון עם מפלצת בלילות אימי חשבה שהשתגעתי כדי לעשות להם בכוונה אבא בכה וריחם אבל לא עליי חלילה אלא כמו אימא פולניה "אוי הבן שלי! הבן שלי!" אבי בכה וריחם על עצמו ולא שנייה אחת עליי... ואחותי? היא גמרה מרוב אורגזמה ואושר של שמחה לאיד אחרי הכול מעולם לא אהבה אותי האח הדפוק שלה ומעולם לא היה לה זמן בשבילי – למעשה בזמן שאני הייתי שנה פלוס באישפוז יום מחורבן ועובר גמילה מקלונקס וסובל מתופעות לוואי ותסמיני גמילה מהגיהינום כול המשפחה התאחדה סביב החתונה של אחותי כאילו נחמה על הבן הדפוק שלהם החולה נפש – אז כולם שקעו סביב ההכנות סביב החתונה של אחותי כאילו הייתה זו חתונת המאה חתונה של מלך ומלכה אילו רק הייתי יכול לחזור בזמן עם השכל שיש לי כיום הייתי אומר לאחותי ולהוריי בדיוק מה אני חושב עליהם – הם יודעים כמובן עמוק בליבם אבל לא מעולם לא היה אכפת להם מה אני מרגיש או חושב זה כלאם פאדה שטויות של חולה נפש דפוק...

הדבר הכי כואב בכול הסיפור הזה הוא שהמילה הפשוטה והכנה והאמיתית "סליחה" לא קיימת בלקסיקון של המשפחה שלי הוריי ואחותי מעולם לא יודו שפגעו בי והכאיבו לי ואם אני חש את הכאב וכועס עליהם זה מתפרש כ"עזבו אותו זה תסמין של מחלת הנפש שלו" כי במשפחה שלי מעולם לא היה לגיטימציה לרגשות שלי או למחשבות או לרצונות שלי מעולם! ולכן גם אם הם יודעים שהם עשו והיו לא בסדר הם מעולם לא יאמרו לי "סליחה טעינו" החסד הפשוט הזה לא קיים במשפחה שלי – הוריי ואחותי לעולם לא יודו בפניי או אפילו בפני עצמם שעשו לי עוול זה מבחינתי להוסיף חטא על פשע – מבחינתם הם היו תמיד מושלמים ורק אני חולה נפש דפוק עם השטויות שלו מדמיין והוזה שטויות שצריך למצוא לאיפה לזרוק אותו לקיבינימט וברוך שפטרנו (איזה דיור מוגן לחולי נפש שנוכל לשכוח אותו שם ולא להתמודד עם מה שעוללנו כמשפחה) אפילו את הדבר הכי בסיסי כמו לבקש סליחה הם מונעים ממני אפילו לזה אני לא ראוי אז שילכו לעזאזל אני לא רוצה מהם כלום!!!