הפרידה מהשותף והמחשבות על
החיים בדיור המוגן
17
בינואר 2025
השבוע השותף
שלי לדירה עזב. הוא
מצא יחידת דיור חדשה,
וביום ראשון הוא העביר את
חפציו, נפרד
מאיתנו והשיב את המפתח לדירה.
עכשיו,
כשאין לי עם מי לדבר פה,
אני מרגיש תחושת בדידות
גדולה יותר. מדי
פעם אולי ניפגש, אבל
לא באותה תדירות כמו קודם.
במקומו,
יגיע שותף חדש,
וזה מעורר בי חששות – איך
נסתדר? האם
הוא יתאים? המחשבות
האלו מכבידות עליי.
החיים בדיור
המוגן אינם פשוטים עבורי.
התחושה היא שאני חי עבור
אחרים, לא
עבור עצמי. הצוות
מציב דרישות שאמורות להוכיח שאני "ראוי"
להיות כאן:
לנקות,
לשמור על היגיינה,
לשלם חשבונות בזמן,
ולהשתתף במועדון החברתי.
דברים בסיסיים שהפכו לכלי
למדידה של "שיקום".
אבל מה עם הדברים שאני אוהב
לעשות? התכנות,
הפרויקטים שלי,
הכתיבה – הם לא נחשבים.
התחביבים שלי,
שבזכותם אני מצליח להתמודד,
לא נתפסים כחלק מהשיקום.
נראה שהצוות
מצפה ממני להתאים לחזון שלהם,
ולא נותן מקום לחיים שאני
רוצה לעצמי. אני
מרגיש כאילו איבדתי את החופש לבחור,
את הזכות להחליט איך לחיות.
כל דבר שאני עושה כאן מרגיש
כמו חובה, לא
כמו בחירה אישית.
במקום להרגיש בבית,
אני מרגיש זר,
כאילו אני רק שוכר חדר
במערכת שאין לי שליטה עליה.
אני לא מחפש
רחמים, אלא
שקט. אני
רוצה לחיות את החיים שלי בדרך שלי,
בלי שיפוטיות,
בלי דרישות מוגזמות,
בלי תחושת חנק.
אני כבר לא ילד,
ואחרי 47
שנים אני יודע מה אני צריך
ומה טוב לי. אבל
במערכת הזו, התחושה
היא שהשמש זורחת רק מהצוות,
ואנחנו,
הדיירים,
נמצאים רק כדי למלא את
הציפיות שלהם.
יש לי פסיכותרפיסט
שאני משלם לו מכספי,
והוא היחיד שמקשיב לי באמת,
בלי לשפוט.
אבל הוא לא יכול לפתור את
כל הבעיות שלי. התחושה
היא שאני תקוע בבור עמוק,
שבו גם הדברים שאני אוהב
כבר לא מספיקים כדי להחזיק אותי מעל המים.
לפעמים אני
חושב פשוט לעזוב,
למצוא דירה קטנה ולחיות
לבד, בלי
צוות, בלי
הוריי, בלי
אף אחד. רק
אני והחיים שאני אבחר לעצמי.
זה חלום,
אבל גם פחד – איך אצליח
להחזיק מעמד לבד?
אני לא יודע
מה יהיה הלאה, אבל
ברור לי דבר אחד: אני
צריך למצוא דרך לחיות בשביל עצמי,
ולא רק כדי לעמוד בציפיות
של אחרים.
Hurt
(Quiet)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
