מדבר אל הקיר

חשבון נפש (איפה אני היום?)

סתם יושב ומחכה שאבא יאסוף אותי אל בית ההורים שם אהיה עם ההורים ביום הכיפורים…

חצי שנה בדיור מוגן כבר ואני חושב על איך רק לפני שנה עוד הייתי בדירה שכורה משלי חי בלי צוות ובלי שותפים לכאורה עצמאי וחופשי ולא הייתי צריך לעשות כמעט כלום

יושב וחושב על הדרך שעשיתי השנה לוותר על דירה משלי כדי לעבור לגור בחדר קטן בדירת דיור מוגן עם שותפים ועם צוות עם חוקים ברורים וניקיונות וחשבונות וסידורים וריצות וקניות וישיבות דיירים ושיחות עם הצוות

במשך רוב השנה האחרונה חיפשתי את מי להאשים בכך שנאלצתי לחזור אחורה ולוותר על העצמאות שלי אולם בעצם אין טעם בכך וגם אין את מי להאשים – אלה החיים כנראה – חיים של חולה נפש בקהילה – הוסטלים ודיורים מוגנים ומשפחה רחוקה קרובה לשבתות וחגים :/

אני זה שהתלוננתי כול הזמן שבודד לי ואין לי אף אחד שם אילו לא הייתי מתלונן עדיין הייתי שם כנראה

וכול הצאטים לתמיכה חסרי התועלת האלה וכול אותם אנשים אנונימיים ששיחקו בי כמו פלסטלינה ושיקרו לי וטימטמו לי את השכל עם השטויות שלהם וכלל לא היה אכפת להם ממני כול אלה שהבטיחו שיהיו שם ונעלמו אחרי חצי שנייה – חבורה עלובה של לוזרים פתטיים או טרולים מרושעים ואני הייתי מעביר את הימים שלי עם המפגרים האלה – תודה לאל שאני כבר לא שם תקוע איתם בצאט חסר משמעות הולך ונירקב מול המסך מדבר עם אותם אפסים שקרנים צבועים מתחסדים ונכים רגשית שכול מה שמעניין אותם זה הם עצמם ואם אפשר אז להטריל אותך בשביל הבידור האישי שלהם ואתה בתור הליצן והבדרן האישי שלהם לא מבין שהם משחקים בך ומעמידים פנים וברגע שלא תבדר אותם יותר הם יפנו לך עורף וייעלמו לך כאילו לא נבראו מעולם משאירים אותך יותר שבור ודפוק משהיית

טוב שאני לא שם טוב שחתכתי מהם והם חתכו ממני וכעת אני יודע טוב טוב מה בדיוק שווים כול הצאטים המפגרים האלה וכול האנשים האנונימיים שמתחבאים מאחורי רשעות ואנוכיות חסרת פנים…

כמו שאמרתי אני רואה מטפל לפסיכותרפיה ומתחיל לספר לו יותר ויותר דברים עליי על העולם שלי על מה שעברתי בחיים – כמו שאני רואה את זה אם לא יועיל לא יזיק – קשה לרדת יותר נמוך ממה שאני נימצא בו כיום…

אני מתרגל אני חושב לעובדה שאלה החיים שלי לטוב ולרע – לפעמים אני מאושר לפעמים אני אומלל – יום בסל יום עסאל – חצי לטיפה חצי אגרוף לפנים -

ביני לבין עצמי אני יודע לאור עובדות החיים של זיקנה והזדקנות ובדידות ולהיות בן תמותה – אני יודע שכול מה שאני עושה בטל בשישים – התעסוקה שלי היא לרדוף אחרי הבלים ומי בכלל יודע אם יישאר משהו מכול זה?

והנה אני כבר אצל ההורים שלי כותב על הלפטופ שלי בזמן שההורים משחקים רמי קלפים בשביל להעביר עוד ערב לפני ארוחת הערב והשינה

ההורים שלי – מה יעזור לכעוס עליהם? מה אני רוצה מהם? הם אלה שהעניקו לי את כול מה שיש לי מעולם לא ביקשו תמורה הם אלה שמקבלים אותי כפי שאני כמיטב יכולתם – זה לא הופך אותם למלאכים או צדיקים אבל הם גם אינם רשעים אני צריך לומר תודה שיש לי אותם ולהיות יותר אסיר תודה כלפי כול מה שהם עושים ועשו למעני – הם נתנו למעני כול כך הרבה וקיבלו בתמורה כול כך מעט ממני ובכול זאת הם אוהבים אותי...

אני יודע שכתבתי פה אחרת אני יודע שפתחתי פה עליהם והשמצתי אותם יורה את כול חיצי הרעל והכעס שבי כלפיהם כמו שור שרוצה לנגח סדין אדום

בחגים אני עמוק בפנים חושב ומקנא באנשים דתיים על קהילותיהם ועל משפחותיהם הגדולות ובעיקר על האמונה במשהו גדול יותר מעצמם שראוי לחיות למענו את החיים – לי אין את זה ומעולם לא היה וכנראה שלעולם לא יהיה

כול מה שיש לי מאיזה שהיא רוחניות או חיים רוחניים זה את המדיטציות הדביליות שלי שאריות של ניו אייג' משנות ה 90 והאלפיים... וה"שיחות" שלי עם המדריכים הרוחניים שלי שלמען האמת אין לי מושג בשביל מה זה טוב לעיתים נידמה שזה עוזר לי אך לרוב כשאתה משווה למשהו אמיתי זה מרגיש כמו זיון שכל עקר "פיטפוטי אגו" אינסופיים mind game דבילי של סיפורי אלף לילה ולילה שלא ניגמרים לעולם כמו הצגה פנימית של פסיכודרמה שלעולם לא ניגמרת

אם ישאלו אותי "מה אתה עושה עם עצמך?" התשובה הסופית תהיה "פול גז בניוטרל" או בפשטות "מדבר אל עצמו על עצמו" או "מזיין את השכל לקירות" למה לקירות? כי אף אחד לא רוצה לשמוע את הזיוני שכל שלי לא ההורים ולא אף אחד ואני כבר לא מצפה שיהיה מישהו כזה

רק לעוד כמה שעות (youtube.com)

סימנים אדומים

בן 47 רווק ללא ילדים שני ההורים זקנים אחות נשואה עם ילדים אח במוסד סיעודי לכל החיים זה הסטטוס שלי זה הסטטוס שלי כבר לאורך המון שנים

מצב בריאותי

מזדקן בקצב מואץ מעשן אוכל לא בריא מראה מוזנח לוקח תרופות פסיכיאטריות קרוב לשלושים שנה

ואז לפתע איפשהו לקראת גיל 40 זה מתחיל לפתע אתה מגלה שאין לך כושר שקשה לך לנשום כשאתה במאמץ לפתע קשה לך ללכת הליכות הארוכות אתה מגלה שיש לך כרס אתה מגלה שיש לך כלי דם סתומים ברגליים שמשאירים סימנים על העור בצבע כחול אדמדם שמזכיר לך מאוד את מה שהיה לסבים ולסבתות שלך כשהיית ילד והיית מסתכל על הזרועות ועל הרגליים של סבא וסבתא והסימנים האלה של עור זקן וחולה וכלי דם פקוקים נחקקו לך בזיכרון ואכן כשאתה כבר היית נער סבא וסבתא כבר לא היו בחיים

לפתע אתה מגלה על העור שומות מכוערות בכל מיני מקומות מביכים שהשתיקה יפה להם על הגב על הזרועות על הכתפיים על הרגליים אפילו במפשעה חלקם עם פיגמנטים חלקם שקופים וחלקם בצבע הרגיל של העור שלך לפתע אתה מגלה שכל הנמשים החמודים שהיו לך בתור ילד חמוד חוזרים אליך בתור סימנים בכל מיני צבעים כתמים על העור בצבע חום ושחור ואדום חלקם גדולים חלקם קטנים אתה מגלה שהעור שלך הוא כמו אטלס

מצד אחד גם לאבא שלך מאז שאתה זוכר אותו כשהיה בגיל 30 40 כל האור שלו מלא בכתמים כאלה רובן בצבע אדום וכששאלת בתור ילד מה זה אמרו לך שזה טבעי ונורמלי שאלה פשוט כלי דם מורחבים אל העור ולא להיבהל ולהתעלם

מצד שני בפנים אתה מפחד שזה מנלומה או סרטן עור גידול קטן שמתפשט והולך גידול חמקמק שבא ונעלם אך תמיד ברקע

ומצד שלישי אתה לא סומך על הרופאים אם תלך אליהם תצטרך לעשות את כל הבדיקות ואם ימצאו משהו תצטרך לעשות את כל הטיפולים ועד שהם יסיימו איתך אתה תהיה גווייה אתה לא סומך בכלל על הרופאים כמו שאתה לא סומך בכלל על הפסיכיאטרים בעיניך הרופאים מלאך המוות בחלוק לבן

מצד רביעי יש לך הרגשה כבר שנים שהבריאות הולכת פייפן שהגוף בוגד בך שהזיכרון בוגד בך שהמוח בוגד בך שהחיים לאט לאט מפנים לך עורף ואתה הופך להיות זקן כמו סבא וסבתא וגם כמו ההורים שלך שבניגוד אליך הולכים לרופאים עושים בדיקות לוקחים תרופות שומרים על שגרה אוכלים בריא עושים ספורט חיים בריא ויש להם סיבה לחיות בשביל מה לחיות יש להם נכדים יש להם את המשפחה המורחבת את אחותך יש להם עבודה או פנסיה יש להם נחת וקצת שלווה בגיל שלהם

אתה מסתכל על העור שלך אתה מסתכל על הרגל רגל שמאל שפעם הייתה קלה וגמישה עם עור צח ובהיר כשהיית ילד או נער והיופי זלג ממך בכמויות והבריאות היתה בשפע אין סופי ואתה היית בנעוריך אתה מסתכל על רגל שמאל שלך ורואה על העור סימני חולי סימני זיקנה ובעיקר סימנים אדומים כל מיני כתמים אדומים שנראים כמו עקיצות של נמלת האש אתה רואה את זה ואתה מפחד אתה רואה את זה ואתה חושב על המוות על סופיות החיים שגם אתה תצטרך יום אחד להגיע לגשר הזה ולעבור אותו

אתה מסתכל על רגל שמאל שלך על כל הכיעור הזה שעל העור שלך וחושב על זיקנה ועל חולי ובעיקר אתה חושב על תור אינסופי בקופת חולים או במיון בבית חולים או במחלקה אונקולוגית אי שם תור אין סופי שבסופו מחכה לך ד"ר מוות

יש כאלה שהתור שלהם קצר יש כאלה שהתור שלהם מתארך ויש כאלה שנדחפים לתור ויש כאלה שעושים הכל כדי לדחות את הקץ אך בכל אופן כל אחד מגיע אל התחנה הסופית

ומול ד"ר מוות כל התוכניות מתגמדות כל השאיפות מתבטלות כל החלומות נגמרים ומה שרצית ומה שחשבת ומה שקיווית ומה שתכננת הכל משתבש הכל נפסק ולא נשאר כלום ממך העולם ימשיך כהרגלו וישכח אותך ואתה תעלם בחלום ברקיע בעולם הבא

איש לא יכול להגיד לך מה יש אחרי הפגישה עם דוקטור מוות או לאן הרכבת נוסעת אתה תצטרך לגלות זאת בכוחות עצמך...

הנחמה היחידה היא הדרך שעשית והדרך שעשית משותפת לכל מה שהיה אי פעם חי בעולם חיית חייך עכשיו הגיע הסוף והסוף הוא אותו סוף רק ב מיליון דרכים שמובילות אליו