עדי בעולם

לא כתבתי פה שנה. והייתה סיבה טובה. כלומר, רעה. אני מתנצלת על ההיעלמות. לא אכביר מילים, בעיקר כי אין לי. במקום זה, אני אתן לממים* לתאר את התקופה.

*ממים: תמונות שעליהן מרכיבים טקסט. לכל תמונה יש משמעות משלה בשפת הממים, ובצירוף הטקסט נוצר מסר עמוק יותר. בערך. אם אתם לא מכירים ממים - לא נורא. עדיין תצליחו להבין, מקסימום בלי המשמעות הממית.

כן, קטעים עם אלוהים, ממש מצחיקה.

הכל התחיל כשמצאתי משהו מוזר בציצי. לפני כמה שנים חברה שלי חלתה, והיא הייתה ממש צעירה, והשיעור שלי מזה היה שאף אחת לא חסינה ולכן צריך לבדוק. וכך אחת לכמה שבועות מישמשתי לי את הציצי, למרות שהייתי בטוחה שאין סיבה - אני צעירה, אני חיה בריא, הנקתי עד שהילדים סירבו בתוקף, אין לי במשפחה, באמת שאין סיבה.

ואז היה מן גוש. לכל הבנות ששאלו אותי אבל איך יודעים, הרי הציצי לפעמים גושישי, התשובה היא: את תדעי. זה פשוט מרגיש כמו משהו אחר.

האבחנה הראשונה הייתה שזה גוש שפיר. כיוון שכך, נכנסתי לניתוח קטן להוציא את זה, וחיכיתי, אבל בלי מתח, לתוצאות המעבדה.

אז לקח שלושה שבועות, וכשהגיעה התשובה - הלם. פשוט הלם. וכאוס, ובכי, וחוסר שינה וחוסר תיאבון (ירדתי שלושה קילו בשבוע, וויהי).

מה שכן, שמרתי על השטחיות הרגילה שלי.

אחרי שלב ההלם מגיע הכעס.

ואחרי זה, בצורה מאוד מעיקה, התהייה למה. אלה רק דוגמאות קטנות למאה השאלות שהציקו לי:

כן, החלפתי לדיאודורנט טבעי בלבד.

בכלל, בעקבות האבחנה מייד החלטתי כל מיני דברים לשינוי החיים.

אחרי ההלם, הבכי, חוסר השינה וכו, יש עוד כמה בדיקות רפואיות ואז ההחלטה מה עושים. במקרה שלי דובר על עוד ניתוח, ואז כימותראפיה.

מה אומר לכם, ניתוח בבית חולים בהונגריה, גם אם הציוד חדיש והרופאים מעודכנים, זה די רוסיה.

פרטיות זה לא קטע חזק בהונגריה. בטח לא כשאת אחרי ניתוח.

נתפסתי פעם אחת כשניסיתי להגיע לשירותים בלי האחות.

שלא לדבר על השלב שלפני שבכלל מותר לך לקום מהמיטה.

אז בלית ברירה קראתי הרבה לאחות בלילה שאחרי הניתוח. ביג מיסטייק, היוג'.

בבוקר למחרת הצלחתי להתחמק! לבד! לשירותים!

ואז התברר שלא רק אחיות אדישות לפרטיות שלי, גם המנקה, וגם אם הדלת של חדר השירותים סגורה כי אני בפנים (לא העזתי לנעול מחשש שהאחיות צדקו ואני באמת עשויה להתעלף).

עוד אמרה לי שלום בלבביות. מזל שלא ניסתה לפצוח בשיחה.

ואז התענוג הגדול, כימו. למקרה שמישהו נפל לכאן מהמאדים, זה לא תענוג.

הרופא המליץ לי לנשנש בעודי מחוברת לאינפוזיית הכימו. חשבתי שזה רעיון טוב. טעות של מתחילים.

הבטיחו לי שזה כמה ימים. פחח.

לפחות למדתי מזה שמה שאני מנשנשת תוך כדי עירוי הכימו - לעולם לא אוכל לאכול שוב בלי לרצות להקיא. מחליטה לנצל את זה לטובתי.

מה זה לא נוגעת בהם? לא מסוגלת לעבור במעבר בסופרמרקט שבו יש אותם על המדף. צריכה להקיא רק מלראות את הקופסה. שיט, יש לי עכשיו בחילה כי אני חושבת עליהם. ופעם אכלתי קופסאות שלמות במקום ארוחת צהריים.

בבית החולים את נתקלת בדברים שפשוט לא הגיוניים.

באמת, למה אתם טורחים? ותרו על הכימו ותחיו את מה שנשאר לפחות בלי הסבל של הכימו.

ברשת אגב רצים כל מיני מאמרים על תרופות טבעיות במקום כימו. מייד איך שסיפרתי לחברות התחלתי לקבל מכולן לינקים למאמרים כאלה. למרבה הצער, לרוב המאמרים יש ניסוחים דומים בצורה חשודה. בכולם יופיע המשפט "הסוד שחברות התרופות לא רוצות שתדעו", כמו גם המשפט "החוקרים שניסו את זה נדהמו לגלות שתאי הסרטן 'התאבדו' במבחנה". זה יוצא לא אמין כשזה אותו ניסוח ורק שם תרופת הפלא מוחלף.

תראו, הייתי שמחה ללעוס אנונה במקום לעבור את החרא של הכימו, אבל כל הדברים האלה לא כל כך מבוססים. עם זאת, זה היה ממש יפה מצד החברות שלי לחפש דברים לעזור. כולל אחת האימהות הגרמניות שהתייצבה על דלתי עם שקית אבקת חרצני ענבים ודחקה בי להוסיף כף מזה לכל מה שאני מבשלת/אופה. זה היה מצחיק אך גם מרגש.

הייתה לנו חופשה מוזמנת לאותו קיץ. הזמנתי כבר באפריל, הרבה לפני כל הסיוט הזה. שקלנו לבטל, אבל הרופא המליץ לי דווקא לנסוע, להתאוורר קצת. וגם הילדים, שבמילא לא הבינו מה קורה פתאום, ממש ציפו לחופשה. החלטנו לנסוע בכל זאת. היה כיף, בערך, חוץ מזה שלא יכולתי להיכנס לבריכה, לא יכולתי להיחשף לשמש וחיכיתי למקלחת כל ערב כדי שאוכל לבכות בחופשיות בלי שהילדים ייבהלו.

חזרנו מהחופשה, ומצאתי את עצמי עם שני ילדים ללא גן.

כימו, מן הסתם, מביא לנשירת שיער. למרות כל ההמלצות בחרתי לא לגלח את הראש עוד לפני הנשירה. אני מצטערת אבל אני ממש לא רואה בזה ניצחון, לגלח את השיער שלי לפני שהוא נושר לבד. להפך, זה רק עוד כמה ימים של להיות קירחת לפני שחייבים. במקרה שלי, הנשירה התגלתה כממש איטית, ואיכשהו הצלחתי לסחוב חודש וחצי אל תוך הכימו בעזרת בנדנה - נראיתי אומנם מאותגרת אופנתית, אבל אנשים לא קלטו. ואז התחילו לקלוט.

משהו חשוב שלמדתי. עזרה, צריך כל כך הרבה עזרה. הייתי חייבת ללמוד איך להתגבר על אינסטינקט ה"לא צריך, זה בסדר, אנחנו מסתדרים", שטבוע בכל נימי פולניותי. אי אפשר לעבור את זה לבד.

לפחות הילדים ממש נקשרו לסבתא ולסבא. אז יש לנו את זה וזה נחמד.

כשאמא שלי לא הייתה כאן, הייתה גם עזרה מקומית.

כמו ששמתם לב, לא הוצאתי מילה בבלוג בשנה הזו. זה לא היה עניין של להסתיר, זה היה בעיקר חוסר חשק לתקשר. גם לא עניתי למיילים, אפילו מחברות. בסופו של דבר סיפרתי רק לחברים קרובים, או לחילופין לחברים שטרחו לכתוב ולשאול לאן נעלמתי ומה קרה במילים מפורשות.

מה שכן, מעט החברות שלי שכן ידעו, היו מהממות.

כי אין כמו כמה גיליונות לאשה להעביר כמה שעות כימו. אני לא צוחקת, המוח לא יכול לעכל שום דבר יותר מאתגר מזה.

טוב, יש מן הסתם המשך לסיפור, אבל נראה לי שהטלתי מספיק פצצות ליום אחד, לא? אני רק רוצה להרגיע שטפו טפו טפו, אני כותבת לכם כבר אחרי הכל. מה שנשאר לי כרגע זה רק שיגרת בדיקות אחת לחצי שנה לוודא שזה לא חזר, השם ירחם. וכמובן לחץ נפשי לנצח. לא נראה לי שאי פעם אהיה שוב שלווה.

ולמה בכלל אני כותבת את זה? אני מודה שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לא לספר, אלא לקבור את זה חזק חזק. אבל א. זה בלתי אפשרי לקבור את זה, אני די מצולקת לנצח נראה לי, וב. כמו שאמרה חברתי חגית וצדקה, זה חשוב לכתוב על זה כי זה תמיכה לנשים אחרות שצריכות לעבור את זה. היא צודקת, ואם יש משהו שלמדתי זה שתמיכה משחקת תפקיד חשוב בתהליך הזה. אין לי ממש אנרגיות להפוך את זה לבלוג של מחלה, ופרט לעוד פוסט או שניים אני לא הולכת להתייחס לזה יותר, אבל אני כן כאן לכל מי שרוצה להתייעץ או לשמוע מילים תומכות.

וגם - אם יש משהו טוב שיכול לצאת מהפוסט הזה, הוא שהיום במקלחת תניחו יד אחת על ראשכן ועם היד השנייה תעברו על הציצי שלכן. לאחר מכן החליפו בין הידיים והציצי. גם אם אתן לא מיומנות, זו בדיקה שעשויה להציל את חייכן.