עדי בעולם

היום הרביעי לטיול היה איסטר מאנדיי, כלומר עוד יום חג שאפשר להיכנס בו עם האוטו ללונדון. נסענו ישירות לבריטיש מיוזיאום. האתר של המוזיאון הבטיח לנו פעילות לכל המשפחה בחינם, שזה בדיוק מה שרצינו. את הבריטיש מיוזיאום עצמו אין צורך להציג - מוזיאון מכובד המציג אוספים גדולים של מוצגים ארכיאולוגים והיסטוריים מהרבה אזורים שפעם הייתה בהם אימפריה בריטית שיכלה בכיף לשדוד את אוצרות המקום, כמו גם מאזורים אחרים.

יש להם כמה וכמה פעילויות משפחתיות, כמו גם אזור מיוחד למשפחות שבו מוצבים שולחנות פיקניק ואפשר לאכול שם את הסנדוויצ'ים שקניתם בסופרמרקט. פרשנו ממיטב סיינסבורי'ז על השולחן ופתחנו את ביקורנו במוזיאון בארוחת צהריים דשנה. מייד כשהילדים שבעו חזרנו אל אזור הכניסה המרכזי, גילינו שיש דסק מיוחד למשפחות שמציע את כל הפעילויות, ומייד אחר כך גילינו שהדסק הזה סגור, אבל עדיין אפשר למצוא מידע במודיעין הרגיל. שם פרשו לפנינו מספר חוברות, שבכל אחת מהן יש משימה למשפחה. הרעיון הוא שכל חוברת מתרכזת בנושא מסוים (מצרים העתיקה/תקשורת/וכו), ואז נוקבת במספר של כמה חדרי תצוגה, וצריכים לאתר בחדרים כל מיני מוצגים ספציפים, שעליהם יש הסברים בחוברת. זה קורץ לילדים כי זה כולל את איתור המוצג בכל חדר תצוגה, ובמקביל עושה סיבוב די מקיף בכל קומות המוזיאון. רעיון מעולה.

לו רק הביצוע היה מעולה גם כן. לקחנו את החוברת שעסקה בתחום התקשורת, והאולם הראשון שהתבקשנו להתייצב בו היה חדר אמנות האיסלאם, שבו יוצגו לפנינו כמה שיטות עתיקות לכתוב על נייר. למרבה הצער, התבקשנו לאתר שישה מוצגים בחדר, ומצאנו שניים. ובאמת, בשלב מסוים הפסקנו לשסות את הילדים ב"בטח שזה כאן, פשוט לא חיפשתם טוב, תחזור לחפש", ונרתמנו לחיפוש גם כן. זה לא היה שם.

אמרנו, טוב, קורה שיש טעות. נעבור לאולם הבא. החדר הבא עסק כולו במוצגים מקוריאה, והרעיון היה להראות ציורים עתיקים מקוריאה ואיך הם שימשו לתקשורת לפני המון שנים. רעיון מקסים, כמה חבל שהציורים לא היו שם. בחדר הבא שנשלחנו אליו, שעסק באיזה ממלכה קדומה במזרח התיכון, גם לא היה שום מוצג. זה השלב שהחלטנו לוותר על המשימה, ופשוט הסתכלנו סביב.

למשל, האולם של מצרים העתיקה:

זה חלק ממומיה. קריפי, בהחלט.                                                                                (צילומים: האופנוען)

אחרי מצרים העתיקה עוד עברנו באולם הגדול שמוקדש לספרים עתיקים. הכי הוגוורטס. האופנוען ואני עברנו והתלהבנו מכל מיני דברים, הילדים עשו כמיטב יכולתם לא להרוס שום דבר. יצאנו בשלום.

ביציאה מהמוזיאון החזרתי את התוכנית למודיעין ואמרתי להם שזה רעיון מקסים, כמה חבל שהביצוע קצת צולע. הפקידה הודתה שמדובר בתוכניות שהרבה זמן לא עברו עליהן, והמוזיאון כל הזמן משנה קצת את התצוגות, אז אולי באמת כדאי לעדכן את המשימות למשפחה. כך שאם במקרה אתם שם והמשימה שקיבלתם מתוקתקת וכל דבר נמצא בול במקום - על לא דבר. או שפשוט אל תבחרו את המשימה שעוסקת בתקשורת.

אחרי הבריטיש מיוזיאום מיהרנו לחזור לכפר. חברתי קת'רין, בעלה והתאומים שלהם חזרו באותו יום מהחופשה שלהם, וסימסו לנו שהם כבר בבית ומחכים לנו. היה משמח לפגוש אותם, והילדים שלנו ושלהם (בן ובת) יצאו מייד אל האחו. מעולה החיים האלה בכפר, שפשוט נותנים לילדים לצאת החוצה ולא צריך לרוץ אחריהם.

שונה רק בקצת מהרחוב שלנו בבודפשט.

הייתה כבר שעת התה, אז קת'רין הציע שנצא בעקבות הילדים ונשתה את התה שלנו לידם.

                                                                                                                                      (צילום: האופנוען)

על השולחן: קנקן תה ועוגת רפרפת עם רוברב. אין את זה ביותר אנגלי. בכלל, המנהג הזה של לאכול משהו מתוק לשעת התה ואז שעה וחצי אחרי לאכול ארוחת ערב, כלומר קינוח לפני ארוחת הערב, זה קצת מוזר. כלומר, זה משהו שאני אאמץ. כלומר, זה משהו שאימצתי. כלומר, אני טוחנת חבילת שוקולד כל יום לפני ארוחת הערב. אתם רוצים לעשות מזה סצינה?

את היום למחרת שמרנו לבילוי מחוץ לעיר עם קת'רין והמשפחה שלה. והיא, חברה מהממת שכמותה, שידרגה אותו: שמעו, אמרה לי ולאופנוען, נטייל בבוקר ביחד, אבל למה שלא תשאירו את הילדים איתי ותחתכו בצהריים לזמן זוגי בלונדון?

באמת למה לא. מרוב הלם לא ידענו מה לעשות עם כל הטוב הזה. גימגמנו כן.

אז למחרת בבוקר יצאנו, קת'רין והילדים שלה (בעלה נאלץ לחזור לחיים האמיתיים, שבהם הוא צריך ללכת לעבודה) ואנחנו לארמון שנמצא מחוץ לעיר, בשם המפטון קורט. זה ארמון אמיתי, כלומר כזה שהתגוררו בו מלכים. ולא סתם מלכים, אלא הנרי השמיני, זה שאני יחסית מכירה את ההיסטוריה שלו. "וואו", אמרה קת'רין אחרי שדיברנו קצת על התקופה ההיא, "עשית קריאה ממש רצינית לגבי ההיסטוריה הזו. איזשהם ספרים מומלצים?". "הממ, בעיקר צפיתי ב'שושלת טיודור'", מילמלתי בתשובה.

על כל פנים, ארמון עם המון היסטוריה של הנרי השמיני - יאי! יצאנו לשם על הבוקר, ונפלנו על סידורי לוגיסטיקה של הארמון: מלגזה עסקה בפינוי של ארנב פסחא גדול שהוצב שם במשך הפסחא.

כן, זה ארנב של לינדט. גרם לנו להרהר אם היו פה פעילויות שוקולד משובחות בחג.

ארבעת הילדים שאיתנו פצחו בזעקות שבר "מה עושה הטרקטור לארנב הפסחא". נאלצנו להבטיח שזה לא הארנב "האמיתי". הם רדפו אחריו עד שנעלם באיזו סככה.

עוד לפני שנכנסנו לארמון עצמו ציינה קת'רין שלאחרונה נפתחה שם גינת שעשועים די יפה, אולי בא לנו לראות. מתברר שהיא פשוט נתנה לנו דוגמה לאנדרסטייטמנט האנגלי המפורסם.

כן, בהחלט אפשר לומר שזו גינת שעשועים די יפה.

ואחרי שהילדים הוציאו קצת אנרגיה נפנינו אל הארמון.

                                                                                                                                   (צילום: האופנוען)

יש שם המון המון דברים לראות, קשה לכסות את זה ביום אחד. בגלל שהתלהבתי מהנרי השמיני החלטנו ללכת על החלק שלו (כל מלך ומלכה שהתגוררו שם הוסיפו חלק לטעמם, ככה עוד איזה חצי טירה, בקטנה). בגלל שזה באנגליה, שם עושים את הכל אותו דבר רק ביותר מגניב, הם מציעים, בחינם, לכל הילדים המבקרים ללבוש גלימות קטיפה ארוכות, ולהסתובב בחצר הארמון כמו שהסתובבו בו פעם. הרביעיה שלנו קפצה על שינוי המלתחה והילדים בחרו שתי גלימות בצבע ירוק בהיר ושתיים בצבע ירוק כהה.

נכנסנו לאולם הסעודות של הנרי השמיני. מן הסתם ידעתם שהמלך, מלכתו וכמה אנשי חצר בכירים ישבו בשולחן המרכזי, בעוד בשולחנות מסביב ישבו שאר אנשי החצר, כשחשיבותם יורדת ככל שהם רחוקים יותר משולחן המלך. אבל הידעתם שהם גם קיבלו אוכל שונה? כלומר, פחות מבחר. למלך מן הסתם הוגש הכל, נניח, צלי כלשהו, מרק כלשהו, פאי כלשהו, וכו. השולחנות האחרונים באולם כבר קיבלו רק את הפאי. מתברר שחישובי "לא נעים" לא היו משהו גדול באנגליה אז.

כאן אכל הנרי השמיני את ארוחותיו!! כלומר בשולחן הכי רחוק מצד ימין.

משם ראינו את חדר המשרת של הנרי, את חדר המועצה שלו (כולל הדמייה עם שחקנים בווידיאו על הישיבה שבה הותר לו להינשא לרעייתו השישית, קת'רין פאר. הילדים ישבו והקשיבו פעורי פה לטיעונים בעד ונגד נישואי המלך). עוד הסתובבנו במטבח של הארמון, שזו מילה קצת קטנה בשביל לתאר מערכת חדרים גדולה, כשבכל חדר עשו משהו אחר - פאי, לחם, ועוד קצת פאי. ממש אוהבים שם פאי. בכל מקום היו מוצגים שנראו כמו אוכל אמיתי, ובאחד החדרים הייתה אח גדולה ובוערת, ובתוכה שיפוד עם גוש בשר גדול, שאדם לבוש בבגדי משרת מלפני 500 שנה עמד וסובב אותו, תוך כדי הסברים איך בישלו את האוכל בזמנו. מגניב.

אז אני התלהבתי כבר בשלב הארמון, אבל אז יצאנו החוצה.

זה עוד לא בחוץ, זה רק פאטיו קטן להנאת תושבי הארמון                                                         (צילום: האופנוען)

לפני היציאה אל הגנים הילדים התבקשו להחזיר את הגלימות, כדי שלא יתיישבו עליהם בדשא, ואז הותר לנו לצאת:

כן, בהחלט, אני אשמור לי לפינטרסט ליום שאצטרך לעצב לי חצר אחורית.                                                       (צילום: האופנוען)

גם הילדים של קת'רין הם חובבי ציפורים ולכן שמחנו לגלות בפינת אחד האגמים שני עופות מסוג אגמית, ששטו מסביב קן, ובו ביצים! הו, ההתרגשות!

כיוון שכך החלטנו כבר להתיישב ולערוך שם טוזיג (כי כשהתמונות נראות כאילו יצאו מספר של אניד בלייטון, כך גם המילים!). הוצאנו סנדוויצ'ים וכולם בלסו.

אלא שהכריכים שלנו הפכו לאטרקציה בקרב ציפורי האגם, ולפני שקלטנו מה קורה הופיע מולנו ברבור, שמאוד התעניין באוכל שלנו. כל כך התעניין, שיצא מהמים ובא לבדוק בעצמו. עכשיו, אני לא יודעת אם יצא לכם לפגוש לאחרונה ברבור, אבל הם גדולים. וגם לא עופות נחמדים בכללי. אז כשהברבור נעמד קצת יותר מדי קרוב לכולנו, כל הילדים ברחו והסתתרו מאחורי המבוגרים. וקת'רין ואני נעמדנו מאחורי האופנוען, בעוד קת'רין מדרבנת את האופנוען ליטול יוזמה ולהחזיר את הברבור למים.

קת'רין: תדחוף אותו בחזרה למים

האופנוען (משתאה): נראה לך שאני נוגע בו??

קת'רין: אבל בעדינות, כל הברבורים באנגליה שייכים למלכה ופגיעה בהם זה עונש

האופנוען: אני לא נוגע בציפור המפחידה הזו

לקחנו את התיקים שלנו ועפנו מהמקום.

ברבור: 1, בני האנוש: 0. כולנו מתרגלים נסיגה. האיש ברקע רק עמד והביט בשעשוע איך כולנו בורחים.          (צילום: האופנוען)

טוב, אחרי הפיקניק שנגמר מהר מהצפוי עברנו לסיבוב בגנים.

                                                                                                                                   (צילומים: האופנוען)

הגנים נמשכים ונמשכים והכל יפהפה פלוס יש מבוך, שלא נכנסנו אליו כי לא מתחשק לנו לאבד ארבעה ילדים במבוך ענק.

זה השלב שקת'רין אמרה: קדימה, צאו לזמן הזוגי שלכם.

וככה, השארנו את הילדים איתה וחתכנו.

כל כך לא רגילים למצב שהסתובבנו אחורה כל שתי שניות לראות שהם בסדר והרגשנו שאנחנו עושים משהו נגד החוק. היה מוזר.

אבל עבר לנו בלונדון, כישרדנו מהרכבת בלב העיר. ויצאנו להליכה בסאות' בנק, מקום שזכרנו כמגניב. אכן, מגניב.

גם ביג בן, גם לונדון איי, גם סאות' בנק. פריימים חסכוניים זה כאן.                                    (צילום: האופנוען)

אז הסתובבנו לנו על הסאות' בנק. נכנסנו לחנות ספרים וקלטנו שבכיף נישאר כאן את כל היום, אז הכרחנו את עצמנו לצאת. ואז נתקלנו ביריד הספרים המשומשים שביקרנו בו קבוע פעם, ונתקענו גם שם.

ואחרי הסיבוב שם החלטנו ללכת לקובנט גארדן, מקום שתמיד כיף לחזור אליו. אז תפסנו אוטובוס לקובנט גארדן. הסתובבנו. אכלנו. היה, כה נינוח, כה "לא הרגשנו ככה כבר יותר משבע שנים".

החלטנו לקפוץ לכאן:

כן, זה הטלה והדגל, הפאב העתיק ביותר בלונדון (לטענתם), שמיטיבי הלכת של הבלוג יזכרו אותו מלפני המון שנים, כי ביקורי הראשון בעיר ביחד עם האופנוען, הוא לקח אותי לשם. אלא שאז ביליתי את כל הנסיעה בהנגאובר, והביקור בפאב הזה הוכתר כהצלחה מבחינתי בעיקר בזכות זה שהצלחתי לא להקיא. אז עכשיו זה היה מן תיקון.

כיוון שכבר היינו בקובנט גארדן כבר עברנו בקארנבי סטריט, וכבר עשינו קניות. לא משהו עצום, אבל יש דברים שאני הכי אוהבת לקנות בלונדון - כרטיסי ברכה מצחיקים, דברים מגניבים באופן כללי, ספרים - וזה מה שעשינו. תענוג.

בינתיים קת'רין התמודדה עם הילדים יפה מאוד - הם חיפשו ציפורים באחו איזה שעתיים, ואז שתו תה ואכלו עוגה, ואז קיבלו ארוחת ערב, ואז היא הכניסה את כולם לאמבטיה, הלבישה אותם בפיג'מות, ושלחה לי תמונה. קיבלתי תמונה של ארבעתם לבושים בפיג'מות ובחלוקי קטיפה מפונפנים. שיהיה ברור - לנו אין חלוקים, היא סיפקה להם משלה. נראו הכי ילדים אנגלים מלפני מאה שנה מוכנים להקראת ספר עם האומנת.

ילדים בחלוק אחרי אמבטיה. צילום אילוסטרציה

וכשאנחנו חזרנו לכפר, מבושמי בירה, אוכל טוב ואוחזים בשקיות, מצאנו את קת'רין ובעלה עם בירה בסלון, בעוד הילדים כבר מזמן חורפים במיטותיהם. איזה תענוג.

למחרת היה יומו האחרון של הביקור. הטיסה שלנו הייתה אחר הצהריים, אבל אנחנו זכרנו את שלוש השעות שבילינו על הכביש משדה התעופה, כמו גם את זה שאנחנו צריכים להחזיר את הרכב השכור, כמו גם את זה שלואו קוסט עם שני ילדים זה מתכון לשעות של תסכול בשדה, והחלטנו לצאת כבר בבוקר לכיוון השדה. אז העברנו את הבוקר בעצלתיים ברחבי הכפר, ואז יצאנו אל השדה, משוכנעים שיהיה לנו הרבה זמן ועל כן נעצור ליד השדה וכבר נעשה איזה פיקניק חביב. מפה לשם, קצת פקקים, קצת התברברות, קצת עצירה לפיפי - היה לנו בול חצי שעה לארוחת צהריים זריזה לפני שמיהרנו לשדה. נו טוב.

בשדה גילינו שיש לנו אובר ווייט של שני קילו. החלטתי להעביר את כל השוקולדים שקניתי לתיק גב - ושני קילו ירדו. מהמזוודה, כלומר, לא ממני. בהחלט לא ממני.

עד כאן ללונדון. עד הפעם הבאה.

כבר המון המון זמן שאני רוצה לנסוע ללונדון. לטייל במקומות שאני אוהבת, לטייל בסופרמרקטים שלא מרגישים כמו רוסיה, להיכנס לחנות ספרים עם הריח הנכון, לשבת בפאב עם אווירה כמו שצריך, לשמוע מבטא בריטי מכל כיוון. לונדון.

לפני שנה, כשחברתי קת'רין חזרה אחרי כמה שנים בבודפשט ללונדון, היא אמרה לי במפורש: אתם מוזמנים. יש לנו חדר אורחים, אתם יכולים לבוא. בואו תהנו מלונדון.

אבל אני התקשיתי לממש את הקופון הזה. אני פולנייה, ולא נעים להתעלק למישהו על הבית, וגם כי, אני לא יודעת, לא נעים לי לבקש. נראה לי שבעצם סיכמתי הכל כשאמרתי שאני פולנייה.

כשאנחנו היינו בישראל קת'רין ומשפחתה היו בבודפשט, ואנחנו נתנו להם את הדירה שלנו. ועכשיו, אחרי שהם כבר ישנו אצלנו, סוף סוף הרגשתי שבסדר לממש את הקופון. אז החלטנו לנסוע באפריל. וידאתי את התאריך עם קת'רין, שאמרה שהם בכלל לא יהיו בבית רוב התקופה הזו כי זו חופשת הפסחא/אביב של בתי הספר, והזמנתי כרטיסים ללונדון מתוך ידיעה שנישן בבית של קת'רין.

אחרי שהזמנתי את הכרטיסים שלחתי מייל מתלהב לקת'רין, "כמה אני שמחה לנסוע ללונדון! כל כך הרבה זמן אני מתגעגעת ללונדון! כל כך הרבה דברים יש לי לעשות בלונדון!" וכו. והיא ענתה לי: "את זוכרת שאנחנו לא גרים בלונדון, נכון?"

כלומר - מה? מה זאת אומרת לא גרים בלונדון? אבל הזמנתי כרטיסים ללונדון.

נאלצתי לפשפש במוחי אחר זכרונות מהתקופה שקת'רין ומשפחתה חזרו "ללונדון" ומה היא אמרה על הבית שהם חוזרים אליו. נזכרתי. הם לא גרים בלונדון. הם גרים במחוז כפרי לא רחוק מלונדון.

נאלצתי לבשר לאופנוען שזוגתו הגאונה קנתה כרטיסים ללונדון אבל סידרה לינה במקום אחר. הוא דווקא לא התרגש. "נשכור אוטו", הוא אמר. "נגיע איתו מהשדה ולשדה, ואם נרצה להיכנס לעיר אז רכבת, או עם האוטו במקרה שזה יום חופש ואין את מס הכניסה לעיר עם הרכב".

אוקיי, אולי אני קצת טיפשה אבל הסתדרנו.

הטיסה ללונדון יצאה בשעה ממש מוקדמת מבודפשט. קמנו בארבע בבוקר. בנינו על זה שהילדים יישנו באוטו לשדה ואחרי זה בטיסה. זה לא קרה. רר.

בשדה בלונדון נחתנו ואספנו את הרכב השכור שלנו. יצאנו אל הדרך לבית של קת'רין. החלטנו לנסוע על ה-M25, שזה כביש מהיר שמקיף את לונדון. יחד איתנו בחרו בכביש הזה כמחצית מתושבי לונדון, שיצאו באותו יום לחופשת הפסחא שלהם.

טיסה מבודפשט ללונדון: שעתיים

נסיעה משדה התעופה לבית שאנחנו ישנים בו: שלוש שעות

רר.

אז כשהגענו לבית של קת'רין היינו עייפים ומרוטים. לא היה לנו שום חשק לנסוע לעיר. החלטנו להישאר בכפר ולהנות מהאוויר הנקי ומהנוף הירוק. מצאנו את המפתח במקום שקת'רין החביאה לנו אותו (היא שלחה לנו מפת חפש את האוצר שמתארת איפה) והתמקמנו בבית הריק והמהמם. השכן מהבית הסמוך, פנסיונר חייכן בשם בזיל, הציג את עצמו איך שהגענו, והאופנוען שאל אותו את השאלה הכי דחופה: איפה הפאב המקומי. בזיל החביב שירטט לנו מפה ונתן לנו הוראות איך להגיע שכללו דברים כמו: תחצו את הגשר מעל הנחל הקטן, לכו דרך השדה ואז תלכו מסביב לשער שאוסר על כניסת סוסים. הגיוני סה"כ.

על הדרך היורדת מן הפאב

בפאב, שמחנו לגלות, האווירה היא בדיוק מה שרצינו. השלט בכניסה הכריז שהוא נוסד ב-1490, והוא כלל מבנה שלם פלוס חצר. בחצר היו שולחנות וגינת משחקים, והיו שם משפחות שלמות, עגלות תינוק והכל, והילדים שיחקו בזמן שהמבוגרים שתו בירה ושוחחו עם כולם. כזה פאב בדיוק אנחנו רוצים בשכונה שלנו.

שיחררנו את הגומבוץ והדובוש להסתובב בחצר שם, והאופנוען הלך להביא לנו בירה.

הנוף הכי טוב בגינת משחקים.                                                                                                  (צילום: האופנוען)

                                                                                                                                      (צילום: האופנוען)

ישבנו שם נהנים מהאוויר הצח (והקר) ומהבירה המוצלחת. מהמם.

בדרך חזרה עברנו ברחוב הראשי של הכפר. אין יותר אנגלי מזה.

                                                                                          (צילום: האופנוען)

הגענו הביתה מרוצים ועייפים. הילדים היו במיטה בשבע וחצי. אנחנו בשמונה וחצי, וגם זה רק כי לקח לנו זמן להתארגן עם המזוודה.

למחרת בבוקר קמנו לבוקר ירוק. וקפוא. לקחנו את הרכבת ללונדון.

יצאנו אל פארק סיינט ג'יימס. זה פארק שנמצא במרכז לונדון, לא רחוק מווסטמיניסטר, וידוע במגוון הברווזים והציפורים שבו. שבדיוק בשביל זה נסענו אליו. לגומבוץ יש מדריך ציפורים, בגירסה בריטית, וחצי מהציפורים שם לא קיימות בהונגריה. הבטחנו לו שניקח אותו למקום שבו הוא יוכל להשלים קצת את החסר ולצפות בציפורים שיש בספר. בטח תשמחו לשמוע שעכשיו סימנו וי בספר גם על ברווז מצוייץ, ציפור הסופית, אגמית, כמו גם על כמה מינים של יונים שאין בהונגריה. מבחינת הגומבוץ הצדקנו את המחירים של הכרטיסים.

משם צעדנו לסוהו. בדרך נתקלנו ביודה:

גם יודה, גם אוטובוס של לונדון וגם פרארי בפריים אחד. יור וולקאם.                                                       (צילום: האופנוען)

הגומבוץ והדובוש שמו כמה פני בדלי שלו, והוא הביט בהם בזלזול והתעלם. מתברר שגם לאמני רחוב יש תעריף מינימום. נו טוב.

במסגרת אילוצי התקציב שלנו הקצבנו מראש לארוחות צהריים רק כריכים מסופרמרקט. אבל בלונדון מדובר בכריכים ממש שווים כך שמבחינתנו זו בכלל לא הייתה פשרה. אז בדרך לסוהו נכנסנו לטסקו, בחרנו כל אחד קופסת כריך שווה, ולקחנו את זה לעשות פיקניק בכיכר בסוהו. היה מעולה.

בשנות רווקותו התגורר האופנוען כמה שנים בסוהו, ועל כן עכשיו לקחנו את הגומבוץ והדובוש לראות איפה אבא גר פעם. הגומבוץ והדובוש הפיקו קולות התרשמות מנומסים, אני שלחתי מבטים מעריכים אל המיקום, האופנוען הביט בעיניים מצועפות על הבניין. נוט טו סלף: לא לקחת בן זוג לטיול תזכורת לחייו הזוהרים כרווק באחת הערים השוות בעולם.

אחר הצהריים יצאנו בדרכנו אל אחת השכונות הירוקות של לונדון. חברתי ניקי ומשפחתה, שעזבו את בודפשט וחזרו ללונדון לפני שנתיים, הזמינו אותנו לארוחת ערב אצלם. הם גרים בבית לבנים אדומות יפהפה, ועל סף דלתו עמדה הבת שלהם, שהייתה חברתו הטובה של גומבוץ בגן, והמתינה לו. בשמלת כלה. אם זה היה קורה בעוד עשרים שנה סביר להניח שהוא היה מסתובב ובורח בצעקות, אבל עכשיו הוא בכלל לא שם לב. בתוך שנייה הם כבר פרצו במשחק מחבואים סוער, ביחד עם דובוש ואחותה הקטנה של הכלה. היה מקסים לראות.

גם אנחנו פרצנו מייד בשיחה ערה עם ניקי ובעלה. הם מהאנגלים המצחיקים האלה, והאופנוען ואני מאוד הצטערנו כשהם עזבו את בודפשט. אכלנו שם ארוחת ערב נעימה וטעימה, ואז כשסיימנו הכל אמרה ניקי לילדים: שנצא לפארק לחפש ביצי פסחא?

סבבה, למה לא.

האופנוען ובעלה של ניקי נשלחו מבעוד מועד לפזר כשלושים ביצי שוקולד בפארק (לילדים נאמר שהם יוצאים לפנינו כדי "לראות באיזה חלק של הפארק החביא ארנב הפסחא את הביצים"), ועכשיו צעדנו ניקי, אני וארבעת הילדים אל הפארק, לאסוף אותן.

ילדים רצים אל הפארק בשיא ההתלהבות וזה עוד לפני מכת הסוכר שהם הולכים לקבל עם כל ביצי השוקולד.

בפארק התכוון בעלה של ניקי להסביר לילדים איפה לחפש את הביצים, אבל בעודו מתכופף כדי לדבר אליהם בגובה העיניים הם עקפו אותו בצרחות "אני רואה את הביצה הראשונה" ונעלמו באופק. שלוש דקות אחרי כולם החזיקו שקיות עמוסות ביצי שוקולד. מתברר שהם לא היו צריכים רמזים. "ארנב הפסחא החביא אותן השנה במקומות ממש קלים", אמרה ניקי בשיניים חשוקות. "לארנב הפסחא היה קר כי אשתו שלחה אותו מהר והוא לא הספיק לקחת מעיל", ענה לה בעלה בשיניים חשוקות לא פחות. היה מצחיק.

אחרי ארוחת הערב והפארק יצאנו בחזרה אל הכפר. הילדים נרדמו בשמונה וחצי, אנחנו חצי שעה אחריהם. ("מתחשק לי טלוויזיה בריטית", אמר האופנוען והלך לצפות בסלון. עשר דקות אחרי מצאתי אותו נוחר מול הטלוויזיה. אבל אומרים שהטלוויזיה מעולה בלונדון).

למחרת היה יום ראשון, מה שאומר שאפשר להיכנס עם האוטו ללונדון בלי לשלם את עמלת הצפיפות/פקקים (איך לעזאזל מתרגמים קונג'סטן צ'ארג'?). הלכנו על זה. היעד היה ברור - מוזיאון המדע. המוזיאונים בלונדון לא רק שווים יותר מברוסיה או בכלל, הם גם בחינם. היינו שם בשעת הפתיחה, ובתוך שעתיים כיסינו את כל החלקים שטובים לילדים פלוס מופע הבועות, שזה מן הרצאה על איך עושים בועות, ממש מצחיקה, תוך הדגמות.

הדובוש עוזר למנחה להדגים איך עושים בועות גדולות.

אחרי מוזיאון המדע קפצנו לבחור כריכים בסופרמרקט, ואז ערכנו פיקניק בגינה של מוזיאון ההיסטוריה של הטבע. בכל פעם שהשמש נעלמה מאחורי ענן, כלומר אחת לעשר שניות, קפאו לנו הלבלבים ולכן זה היה פיקניק ממש מהיר. משם הלכנו למוזיאון ההיסטוריה של הטבע. תור ארוך שזז מהר הוביל אותנו ישירות לממלכת הדינוזאורים, שזה בדיוק מה שהיינו צריכים. עוד סחבנו את הילדים לראות כל מיני הסברים על זוחלים (למה תמיד אני נתקעת מול קופסה שמראה נחש, למה), ועל שאר החיות, ומשם יצאנו מרוצים ומרגישים שזה לא ייאמן שיש מוזיאונים ברמת ליגה והם בחינם. לונדון, נא למדי את כל שאר ערי העולם.

משם חזרנו אל הכפר. עוד היה אור יום ולכן הילדים יצאו אל הנחל שמאחורי הבית ואיתרו ברווזים וברבורים, בעוד בזיל השכן מוסיף הסברים מהחצר שלו על הציפורים שהם רואים. זה כה נעים, חיק הטבע בחצר האחורית באנגליה.

הפוסט הזה מתארך, ועל כן אני אחצה אותו לשניים. בפעם הבאה: מוזיאון, ארמון וזמן זוגי מפתיע בלונדון.

קשה לי בשנים האחרונות עם יום השואה. גדלתי עם השואה, אני חיה בצילה כבר המון שנים. ודווקא עכשיו, כשאני באירופה, כשסבתא שלי בדמדומי חייה, אני לא מסוגלת. זו אולי האימהות, או ההבנה שבעצם זה לא בריא לגדול עם השואה. אני כבר לא קוראת ספרי שואה באותה תדירות, וכשאני כן, אני בוכה יותר חזק ומתקשה להתנער מהסיפורים במשך שבועות. אולי כי עכשיו משפטים כמו "הילד בן השלוש נלקח מהוריו ונשלח למחנה" מובנים לי הרבה יותר ואין מנוס מלחשוב מה עבר על ההורים שמסרו פעוט רך אל מותו. איך בכלל הם המשיכו לחיות אחרי.

אבל גם השנה אני אפרסם כאן את פוסט יום השואה הקבוע שלי. הוא לא רלוונטי יותר. אני לא מחפשת יותר את לייבוש בריקס, מסיבות שיום אחד אסביר כאן, וגם אם היה קורה הבלתי אפשרי והיינו מוצאים את לייבוש, סבתא שלי כבר לא תשמח במציאה הזו. אבל הסיפור הוא אותו סיפור.

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך...". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושבע עשרה שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 75 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

ועוד משהו:

סבתא שלי, חצי שנה אחרי המחנה.

 הסבר לתמונה: כאן.