עדי בעולם

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג כבר כמה שנים אז אתם יודעים שבכל אוגוסט אנחנו הולכים למקום שאנחנו הכי אוהבים בעולם - פסטיבל סיגט. אחת לשנה משנה אחד האיים שעל הדנובה את פניו והופך לפסטיבל רוק בינלאומי עם אלפי אנשים מכל העולם. וכשאני אומרת אנשים מכל העולם אני מתכוונת בעיקר לצעירים בני 18 מהולנד, אבל גם להרבה מדינות אחרות וגם כל מיני קשישים בגילנו ואף דינוזאורים עתיקים יותר.

בשנה שעברה מצאנו את עצמנו בסיגט בדיוק בתחילת התקופה האיומה. זה היה אחרי חודש שבו הספקתי לגלות את הסרטן, לעבור ניתוח, לעבור כימו ראשון ולעבור כמה שיחות שבהן סיפרתי לחברות קרובות מבודפשט מה קורה, שהיו רוויות דמעות וחיבוקים עצובים. היו לנו כרטיסים לערב של רובי וויליאמס, שכללו גם הזמנה למסיבה במתחם סגור, שאליה היו מוזמנים גם המון חברים טובים שלנו. מצד אחד הכי לא הרגשתי כמו פסטיבל, מצד שני ידעתי שללכת להופעה של רובי ווילאמס + חברים קרובים שלי + אלכוהול חינם זה כנראה הדרך הכי מוצלחת לשפר לעצמי את מצב הרוח. אז הלכנו, זכיתי לכמה חיבוקים חמים מחברות, שתיתי אלכוהול, ובדיוק כשהתחלתי להרגיש טוב הופיעה חברה ממש טובה ואהובה, שעוד לא סיפרתי לה, פשוט כי היא לא הייתה בבודפשט בכל החודש שלפני. אז התחבקנו חיבוק חם, והיא בחנה אותי במבט חד ואמרה: "רזית, ביץ'". ואני עניתי בחיוך: "גילו לי סרטן, אבל לפחות רזיתי ואני ממש כוסית עד שינשור לי השיער". היא בהתה בי, תהתה אם אני צוחקת, אמרתי שלא, והיא הסתובבה אל בעלה ואמרה: "אנחנו נצטרך עוד קוקטיילים".

אז מסיגט שבשנה שעברה יש לי זכרונות עצובים אבל תמונות מהממות, אני אומנם קצת שיכורה בהן אבל עם שיער יפה ווממש רזה.

השנה אנחנו משתדלים ליצור חוויות מתקנות, ולכן החלטנו ללכת לסיגט בצורה שונה. כלומר, עדיין הלכנו לשם בערב והעמדנו פנים שאנחנו צעירים ולא משכימים אותנו בבוקר בקפיצות על המיטה ושתינו בירה וראינו הופעות, אבל החלטנו לבוא גם בשעות היום, עם הילדים. היו לנו כבר כמה חברים שלקחו את הילדים לסיגט והם דיווחו שזו חוויה מעולה.

והם צדקו. ילדים לא צריכים לשלם בסיגט, מספיק שלהורים יש כרטיסים, והילדים מקבלים מן צמיד כניסה שעליו רושמים שם וטלפון למקרה שהם הולכים לאיבוד.

(צילומים: האופנוען)

אם עוד תהינו אם יהיה מה לעשות שם יום שלם עם הילדים זה בא על פתרונו חמש דקות אל תוך הפסטיבל. נתקלנו בדבר הבא:

ביתן שחמט. כיאה לילדים שגדלים ברוסיה גם גומבוץ וגם דובוש משחקים שחמט. שניהם התלהבו מביתן השחמט, ולכן פשוט נכנסנו, עברנו בין השולחנות עד שמצאנו לוח עם מישהו שאין לו בן זוג, ושאלנו אם איכפת להם לשחק עם ילד. הפראיירים הסכימו, ואנחנו הושבנו את הילדים ואצנו לקנות לעצמנו בירה. יצא שאנשים זרים שיחקו עם הילדים שלנו בזמן שאנחנו נהנים לנו עם בירה, והם אפילו לא ידעו שבד"כ אנחנו משלמים על דברים כאלה שכר בייביסיטר די נאה. מואאאאה.

הדובוש בפעולה. השחקן מולו היה ממש נחמד. נתן לו לנצח משחק אחד ואז ניצח אותו בשניים. או כמו שהדובוש סיכם: אני ניצחתי גם.

יצאנו מביתן השחמט ונתקלנו בזה:

אסור להיכנס פנימה אבל אפשר להציץ והילדים היו מרוצים.

עזבנו את המטוס הישן וגילינו אזור שלם שנקרא "רובע המוזיאונים". כל המוזיאונים של בודפשט פתחו ביתן בסיגט ושלחו לשם מדריכים עם הפעלות. היה מעולה.

ביתן מוזיאון האבירים.

וההפעלה שהוא הציע: התנסות בלחימה כמו בתקופת האבירים

הביתן הבא היה מוזיאון מדע/תחבורה, שהציע שולחן יצירה משלל שאריות של כל מיני חומרים.

בשלב הזה הלכתי לקנות מים והשארתי את האופנוען לשמור על הגומבוץ והדובוש בזמן שהם יוצרים. כשחזרתי מצאתי את הגומבוץ והדובוש מחכים לאופנוען שיסיים את היצירה שלו.

כן, הוא וויל קיפ היז דיי ג'וב.

הדובוש לעומת זאת נפנף בגאווה בזה:

אני חשבתי שזה ערימת סלוטייפ מסודרת, הדובוש לעומת זאת נעלב עד עמקי נשמתו כשאמרתי את זה ואמר: "לא ברור שזה איש מנופף בדגל פולין?". באמת, איך לא ראיתי את זה בעצמי.

בשולחן היצירה הזה ישבה בחורה צעירה ועשתה שרשרת מהממת. כשניסיתי להציץ במה שהיא עושה גיליתי שהיא מסמסת בעברית. פיתחנו שיחה, התברר שהיא הגיעה מהארץ עם חבר לכל השבוע של סיגט, ובאופן שלא מתאים לי בכלל שלחתי אותה לחפש את הבלוג. אז שקד, אם את קוראת את זה, מצטערת על ההתקרצצות והקידום העצמי.

יצאנו משדרת המוזיאונים ונתקלנו בתהלוכת דרקונים:

משם הלכנו לאזור הג'אגלינג, ששם הילדים ניסו בחינם כל מיני ג'אגלינג. מה אומר, עם ההצלחה שהם הראו שם גם הם ישמרו על הדיי ג'וב שלהם.

ומשם הלכנו לאחת הבמות של הפסטיבל. כולם ישבו ונחו שם על פופים, והילדים נכנסו לרוח הכללית.

האמת שזו תמונה שממש מייצגת את סיגט. זה באמת פסטיבל מהמם.

וככה המשכנו והמשכנו ונתקלנו בעוד ועוד אטרקציות ואנשים מעניינים. הזמן חלף ביעף ואנחנו לא מבינים איך לא חשבנו לקחת לשם את הילדים לפני. זה פשוט מקום מושלם לילדים.

אבל מתישהו הגיעה השעה חמש וקלטנו שעוד שעה תגיע אלינו הבייביסיטר הביתה ויהיה התור שלנו ללכת לסיגט בלי הילדים. אז גררנו את הילדים משם ועפנו הביתה להתרחץ (את הילדים השארנו מג'ויפים לבייביסיטר עם התנצלות) ולחזור לסיגט.

ובסיגט בערב גילינו כמה אנחנו זקנים. בערב הראשון שהיינו שם הופיעה ריהאנה. היא דפקה איחור של שעה וחצי ולא היה לנו כוח לחכות לה - אז הלכנו הביתה לפני ההופעה. ובערב השני שהלכנו הופיעו מיוז, להקה שאנחנו ממש אוהבים, אבל לא זיהינו אף אחד מהשירים (ויש לנו ארבעה אלבומים שלהם, רק שהכי מעודכן מ-2006 בערך), והתחלנו להיות עייפים ו, כן, הלכנו הביתה.

אנחנו זקנים.

נו טוב, העיקר שהיינו בסיגט והיה כיף, מוזיקה או לא.

בשנה הבאה שוב, אינשאללה.

לפני שבועיים יצאנו לחופש. זו הייתה חופשה ראשונה אחרי הרבה זמן, והיו לנו הרבה סיבות לשאוף אליה. כולנו היינו צריכים אוורור, כך שציפינו בהתלהבות לחופשה. נסענו כמו תמיד, למלון ילדים באוסטריה - הילדים משועשעים, לנו מגישים שלוש ארוחות ביום פלוס חטיפים ביניהן, וכולנו שואפים אוויר אלפיני צלול.

בבוקר הנסיעה האופנוען קם בחמש בבוקר כדי להספיק לקנות לחמניות טריות ולהכין כריכים לנסיעה הארוכה. בשמונה בבוקר היינו כולנו באוטו. הכל נראה מבטיח.

חצי שעה אחרי שיצאנו נזכרנו שהשארנו בבית את הכריכים שהאופנוען הכין. העיקר הוא קם בחמש בבוקר להכין

שעה אל תוך הנסיעה קלט האופנוען שהאוטו מושך קצת ימינה. זה לא נורא אבל זה מעצבן כשלפניך נסיעה של שש שעות. עצרנו למלא אוויר בגלגלים ליתר ביטחון. לא עזר 

שעה וחצי בדרך הדובוש הושיט לי חתיכת קלקר ענקית. בעודי מנסה להבין מאיפה זה הגיע קלטתי שכיסא הבטיחות שלו מתפרק

שעתיים מרגע שיצאנו עמדנו בתור בגבול עם אוסטריה. עניין שבד"כ לוקח שלוש שניות לקח הפעם יותר משעה, בגלל משבר הפליטים.

אז בשלב הזה היינו אחרי יותר משלוש שעות נסיעה ובינתיים הרגשנו שהקארמה קצת נגדנו. ומתברר שזה עוד היה רק ההתחלה.

כי ארבע שעות מרגע שיצאנו, עמוק בתוך אוסטריה הכפרית וכשהאלפים כבר באופק, הופיעה על המסך באוטו ההודעה הבאה: "תקלה במנוע. המנוע אינו פועל בהספק מלא. נא סעו באורח מתון עד הגעתכם למוסך".

שזו בערך ההודעה האחרונה שאתם רוצים לראות רגע לפני שאתם עומדים לטפס על סדרת הרים גבוהים שידרשו את כל הכוח של המנוע.

ניסינו להתעלם מזה. זה לא עבד. עזבו, במקום לפרט מה קרה, במקרה הכינותי מם מראש.

בשלב שנסענו 30 קמ"ש על הכביש המהיר וזה הכי מהיר שהאוטו הצליח, הבנו שאכלנו אותה. נכנסנו לעיירה קטנה שהייתה בדרך, וניסינו להבין מה אנחנו עושים עכשיו, בשלוש בצהריים ביום ראשון באוסטריה, שבה הכל, אבל הכל, סגור ביום ראשון. מצאנו איזו מסעדה/פאב, היחידה שהייתה פתוחה, והתחלנו לחשוב מה עושים. הברמן במקום היה גברתן סמוק לחיים שניהל שיחה ערה עם כל יושבי המקום. היה ברור שהוא מכיר את כולם, אז פשוט ניגשנו אליו, סיפרנו לו מה קרה ושאלנו מה עושים. בתוך חצי שעה היה במקום מכונאי עם ניידת תיקונים. רק שהוא לא הצליח לתקן את האוטו.

לא משנה, הרבה תלאות, איכשהו שכרנו רכב, השארנו את שלנו בעיירה הזו והמשכנו עוד שעתיים נסיעה למלון, בידיעה המבאסת שהאופנוען ייאלץ לחזור לשם למחרת ולנסות לסדר את העניין עם האוטו. לא אלאה אתכם בפרטים. זה נגמר בזה שהאופנוען מצא את עצמו חוזר לבודפשט למחרת ובסופו של דבר הפסיד יומיים מהחופשה. רר.

אבל אז בשעה טובה התחילה החופשה.

בתכלס מלון ילדים זה חופשה להם ולא ממש להורים, כי בכל זאת אתם מוצאים את עצמכם משעשעים את הילדים רוב הזמן. אבל לפחות הכל נראה טוב יותר. למשל, גינת השעשועים:

שונה רק קצת מגינת השעשועים השכונתית שלנו                                                                 (צילומים: האופנוען)

זו השנה השלישית ברציפות שאנחנו שוהים במלון הזה, ויוצא שזה תמיד על אותו שבוע באוגוסט. מתברר שלא רק אנחנו כאלה, וזיהיתי בין האורחים כמה פרצופים מוכרים.

אני: אתה רואה את האבא בחולצה הירוקה שם, הצעיר ודי חתיך? הוא היה גם לפני שנתיים כאן

האופנוען: אהה

אני: וגם האבא השרירי הזה בבריכה היה כאן כבר פעם באותו זמן שאנחנו

האופנוען (ברוגז): אימהות את לא מזהה, רק אבות חתיכים?

אופס.

(ולא, אף אחת מהאימהות לא נראתה לי מוכרת)

באותו עניין -

האופנוען: גם השולחן הזה לידינו היה פה פעם. אני זוכר אותם

אני: כן, יש פה כמה משפחות שזו לא פעם ראשונה שלהן כאן

האופנוען: איזה מקובעים הגרמנים האלה, כל שנה, אותו מלון

אני: ועוד על אותו שבוע בדיוק באוגוסט

נזכרים שגם אנחנו כאן שנה שלישית ברציפות על אותו שבוע באוגוסט. הממ.

בבריכה, משחקים בכדור. המשחק הוא שהדובוש והגומבוץ זורקים את הכדור והאופנוען ואני מנסים לתפוס אותו. רגע לפני שאני תופסת האופנוען מגיח מאחוריי, מוחץ את ירכי בלפיתת ברזל, ובעוד אני שוקעת מזועזעת במים, הוא תופס את הכדור.

אני: מה לעזאזל זה היה?

האופנוען: אני רגיל מהתקופה ששיחקתי כדור מים. זה מה שתמיד עושים, השופטים לא רואים אבל תמיד השחקנים מוחצים אחד לשני את הביצים. לך אין ביצים, אז אילתרתי..

דקה אחרי. הדובוש זורק את הכדור, אני מגיחה מאחורי האופנוען, תופסת את ביציו, מוחצת בכל הכוח. האופנוען שוקע בצווחה אל תוך המים, אני תופסת את הכדור.

שלא תגידו שאני לא לומדת מהר.

באחד הימים החלטנו לצאת ממתחם המלון ולטפס על אחד ההרים בסביבה. זה מאורגן מטעם המלון, וטרקטור של המלון לוקח אתכם אל איזה הר, ואז הולכים במסלול שמוביל אל הפיסגה או קרוב אליה. בסוף המסלול יש איזו מסעדת הרים, יושבים שם שעה שעתיים ואז יורדים בחזרה.

בפעם שעברה שעשינו את הטיפוס על ההר, הביא איתו המדריך שתי עיזים, ביקש מהילדים עזרה "להוביל את העיזים למעלה", ומרגע שהילדים אחזו ברצועה שקשורה לצוואר העז, פתחה זו במרוצה וגררה את כולם עד הפיסגה. הפעם, במקום עיזים, הביאו שני סוסים, שכל אחד נשא שני ילדים על גבו, ומדי פעם הילדים התחלפו.

ממש כמו בפעם שעברה, הגומבוץ מייד התנדב לעלות על אחד הסוסים, ואילו הדובוש לא העלה על דעתו לעשות את זה. ובאמת, למה לו להעלות על סוס אם ברשותו שני חמורים? ואכן, מייד איך שהגומבוץ עלה על הסוס ויצא ברכיבה נינוחה הסתובב הדובוש אלינו ודרש לרכוב על אחד מאיתנו. הפעם לא יצאנו פראיירים, כלומר כן יצאנו פראיירים אבל רק חלקית - הסכמנו שהאופנוען ייקח את דובוש על הכתפיים, אבל רק עד החלפת הילדים הבאה על הסוסים, ואז דובוש יעלה על הסוס. מזל שהוא הסכים, כי בדיעבד זו הייתה עלייה אללה איסטור. יצא שאנחנו אחרונים כי היה קצת מאתגר.

אבל הנופים שם היו מהממים ברמות אחרות.

המסעדה בקצה המסלול:

התברר שיש למסעדה הזו אגם קטן עם ברווזים, עדר פרות, כמה חתולים, טרמפולינה, שתי מגלשות שיוצאות מההר, כמה נדנדות, מגרש כדורגל קטן ומשאבת מים. הגענו לשם ולא ראינו את הילדים עד הרגע שהיינו צריכים להתחיל את הצעידה למטה.

הגומבוץ מנסה להתקרב לפרות:

 התפריטים במסעדות כאלה בד"כ לא ארוכים. יש פלטת גבינות, יש פלטת נקניקים, יש פלטת גבינות ונקניקים. בד"כ גם איזה מרק כלשהו ואולי עוגה. הקטע המגניב ביותר שלהן בעינינו זה שאפשר להזמין בכולן כוס חלב, בד"כ במשהו כמו יורו לכוס, ומקבלים חלב סמיך, עם צבע טיפה שונה מזה של הסופר. ואין מה לומר, זה החלב הטעים בעולם.

ישבנו שם ליד השולחן, הילדים משחקים, האוויר צלול, החלב טעים.

האופנוען (נאנח ברוגע): מהמם כאן. אני יכול להישאר כאן שעות

שנייה אחרי מופיע דבור עצום וחג סביב האופנוען

האופנוען: וווואאאאאאהההההה הולכים עכשיוווווווווווו

הדבור התעופף לאנשהו, חזרנו לשבת ברוגע. פרפר צבעוני מיוחד התיישב לאופנוען על התיק.

האופנוען: תראי איזה פרפר יפה, בטח משהו נדיר

הפרפר מתעופף ישירות אל האופנוען, עף לו בול אל בין העיניים

האופנוען: וווואאאאאאההה ~מנופף בתנועות ידיים היסטריות ומנסה להרוג את הפרפר~

לקח לי חצי שעה להצליח לנשום בלי להתפרץ בצחוק היסטרי אחרי זה.

האבולוציה של אכילה בחופשה במלון הכל כלול:

ביום הראשון - "אין, אני אוכלת סלט במקום מנה ראשונה ואין מצב לקינוח"

ביום החמישי - "מה זה, רק קינוח אחד היום? למה אין בופה קינוחים?"

וזהו. חלף ביעף.

עם זאת, הצלחתי לקרוא שלושה ספרים בחופשה:

השלישי/ ישי שריד - אין מילים. מעולה, מרתק, כואב.

גדר חיה/ דורית רביניאן - חביב. לא ריתק אותי כמו "השלישי", אבל כן היה קריאה חביבה.

ימי הנטישה/ אלנה פרנטה - וואו. ביאס אותי אבל היה מעניין.

אז מי שעוד לא קרא את "השלישי" - קדימה.