יום ממש ארוך היום. הוא התחיל ב-8:00 ומסתיים אי שם ב-20:00, ז"א אם לא אחליט להבריז מהשיעור האחרון הערב (אל תגלו לאף אחד)

השבועות הופכים להיות יותר ויותר דומים אחד לשני. ראשון שני- אני רק בלימודים. ביום שלישי אני משלבת לימודים ועבודה ואותו דבר ביום רביעי. ביום חמישי אני רק עובדת ולפעמים נדרשת אפילו לעשות עוד שעות נוספות. אין ספק שזה מאוד מאסיבי ומאתגר. תוסיפו לזה עבודות הגשה, מאמרים וקצת פנאי וקיבלתם את החיים של הסטודנט הממוצע.

הגעתי הביתה וגם לא ממש הייתה לי אפשרות לנוח. אני חושבת שאני אלך לעשות את זה עכשיו.  כמה שיותר מהר.

עד הפעם הבאה (אם תהיה כזו)

אני מגדירה את עצמי כאחת עם סף כאב מאוד גבוה. כבר סבלתי מכאבים בחיים שלי, אבל אני לא חושבת שסבלתי כאב כזה. היום פתאום תקף אותי כאב שיניים נוראי שלא יכולתי לנשום. לא יכולתי להתרכז באף מילה שנאמרה בשיעור, כאילו כל העולם מסביבי התאדה ויש באזור רק שיניים וחניכיים. אפילו בכיתי באוטובוס מרוב כאבים.

אני בכלל אחת שמתה מפחד מרופאי שיניים. הרבה זמן דחיתי את זה כי אני פשוט מפחדת- ממש ברמה החרדתית. עכשיו אין מנוס. כי עם כאב כזה אי אפשר לחיות. נראה מה יהיה.

ובוחרת לנצל את הזמן "הפנוי" לכתיבת פוסט.

דווקא שמלחיצים אותי בזמן אני פחות נמרחת ועושה את המוטל עליי. כמו הפוסט הזה. אני בטוחה שאם היה לי יותר זמן הייתי דוחה ודוחה את כתיבת הפוסט, אבל עכשיו אני יודעת שיש לי רבע שעה, אז אני עושה זאת בלי הסחות דעת. הכל עניין של קביעת יעדים ומימושם. בחודשים האחרונים אני נתקלת בזה הרבה בעבודה. כשהייתה לי מנהלת שפחות שמה דגש על יעדים ולא הלחיצה אותי הייתי מגיעה להישגים צנועים יותר, עכשיו עם המנהלת החדשה שלי אני מצליחה הרבה יותר. אין ספק שלחץ זה לא נעים, אבל לחץ יכול להוציא מאיתנו הרבה דברים טובים.

הרגשתי את זה ביום חמישי כשטיפלתי באיזה תיק שלא סבל דיחוי. זה לא היה מקרה פשוט ונתקלתי בקשיים, אבל הידיעה שאני חייבת לטפל בזה בהקדם האפשרי הזרימה פתאום את האדרנלין ופתאום הצלחתי.

התחושה הזאת של לחץ זמן מחברת אותי באופן טבעי לנושא אחר, אבל אין כבר זמן. השיעור מתחיל. אתם תישארו במתח ואני אלך ללמוד.

עד הפעם הבאה...