קשה לי לא לכתוב כאן, כאילו תעוקה כזאת מתוך הרגל מגונה של 11 שנים, למרות שנדמה לי שפרסמתי שיר בתחילת החודש.

בקרוב שוב אסיים עבודה זמנית ואחזור לחופשה הכפוייה של המשורר המובטל.

בתוך כל זה מגיע פסח (תעוקה משפחתית) ותקופת פריחה אמנותית רצינית, אוטוטו מוציא את הספר הארוטי, משתתף באנתולוגיית סיפורים קומיים ובאירועים ספרותיים שנותנים לי את הבמה בלעדיה אני לא מסוגל לחיות יותר מדי זמן, בעצם זו התחושה שאני אכן קיים בעולם הזה.

חוצמזה סמסטר חדש בפתוחה, לימודי היסטוריה ממריצים לי את מחזור הדם. (כשתזדקנו תבינו)

דווקא ההשראה לכתיבת שירים חדשים פחות מנשבת במפרשיי לאחרונה אבל דרך כלל כשאני כותב משפט כזה,

ההשראה מגיעה מעצם הכתובת שעל הקיר, כלאחר נזיפה עצמית.

רומנטית המצב קקה אבל אין לי זמן לשקוע ברחמים עצמיים כפי שאני כל כך אוהב, כנראה מישהי יוזמתית היתה יכולה לתפעל אותי גם במצב כזה עד שהייתי שוכח את מצבי התעסוקתי והעצבים על אבא שלי.

בסך הכל מרגיש יחסית נאהב בימים אלו, אפילו ע"י אנשים מהעבודה שממנה אני נפרד. (די משעממת במשרד ממשלתי אבל זה לא מנחם)

אז זהו, אופטימיות, אביב, נשים יפות ופריחה, לכן אומר לעצמי ולכם- די למבעוס!