בשבוע שעבר חיינו בבית מלון צף ועצום מימדים, מפנק ברמות שלא פונקתי. בכל יום עצרנו בנמל אחר, וטיילנו בחבלי ארץ שהייתי צריכה לסטור לעצמי כדי להאמין שאני שם. האטרקציה המרכזית הן הארוחות החופשיות בסטייל בופה בסיפון העליון ובהגשה בשתי המסעדות המרכזיות. אפילו בשביל מאותגרת גלוטנית וסוכרית שכמותי היה כיף. הייתי מזמינה כל יום מראש, מתוך תפריט הערב, והם הכינו לי כל דבר, כל דבר שרציתי אפילו דברים שאני לא הכנתי בעצמי: לחם, פיצה, פסטה ומוס שוקולד ללא סוכר וגלוטן. כל קירקור שכירכרו סביבי הפך אותי לסועדת מרוצה.

ביום הראשון של השייט הכרנו את הספינה ולמדנו שהצד הכתום זה הסטארבורד והצד הכחול זה הפורט או שמא זה היה להפך? בכל מקרה כדי להגיע לחדר היה צריך ללכת במסדרונות עם השטיחים הכתומים ולעלות במעליות עם האורות הכתומים. אחרי שישה ציפצופים קצרים ואחד ארוך עשינו תרגיל היחלצות עם חליפות הצלה. הספינה באמת עצומת מימדים, גם עבור מי שהגיע עם 14 מבני משפחתו של האהוביק.

ביום השני שטה ספינתינו מנמל ברצלונה לנמל נאפולי, בים הפתוח. היה זה הערב הכי סוער מבחינה גלית ויש להודות שזיגזגנו קצת במסדרונות, עוד לפני ששתינו יין. כל העניין הזה של מחלת ים לא היה רלוונטי. אם כי למחרת, כשירדנו לחוף, חלק מהחבורה העליזה הרגישו שהם עדיין מתנדנדים, גם על היבשה.

אבא של אהוביק היה האדריכל והמהנדס של הקבוצה ולעגינה בנאפולי הוא הזמין מיניבוס שייקח אותנו לתצפית על מפרץ אמאלפי עם ביקור בעיר התיירותית סורנטו. האמת היא שמלבד נוף הורס של הר הגעש ווזוב והמון חנויות לתיירים שבאים בגלל הנוף הזה, התלהבתי בעיקר מחנות תבלינים טבעית נסתרת. כמובן שעכשיו אני מצטערת שלא קניתי יותר מהשילוב של פלפלים שלמים ומלח גס וצרור תבלינים שיהפוך כל תבשיל לאיטלקי למהדרין. את הדובדבנים הכי בשרניים אכלתי שם והיה להם גודל ומרקם של אפרסק אבל טעם אינסופי של דובדבן.

לא זוכרת אם אומרים שצריך "לראות את נאפולי ולמות" או "לראות את קאפרי ולמות" אבל אני לא יכולה עדיין לנוח על משכבי, כיוון שלא ראיתי אף אחד מהם. במקום זה יצאנו לאיזור פומפיי, העיר שנקברה תחת האפר הוולקני ושימרה את החיים הרומאיים של לפני 2000 שנה. המדריך המקומי החתיך גאייטנו עשה לנו סיור של שעתיים ואני דילגתי כמו בטיול שנתי כדי להקשיב לתובנותיו לגבי התקופה שלנו, שמזכירה במידה רבה את הקדמה ותרבות הרומאית. בין שתי התקופות שורר חור אפל וגדול עם עקבות של דת מדממת, נבערות, וסבל כדרך חיים. אני שמחה ששילבו לנו את פומפיי בטיול, זה גרם לי לא לפחד מכל הטוב והכיף הזה.

הנמל הבא לעגינה היה רומא או צ'יויטאווקיו ומשם בעוד מיניבוס לעיר שבה היה הטיול הראשון שלי לחו"ל בגיל 17. התרגשתי להיות בכיכר הפנתיאון. המפגש הזה עם מבנה ששרד אלפיים שנה, היה רגע מעצב בנעוריי. אך רומא הייתה חמה אלינו ומלבד כמה פיאצות וכמה פיצות השארנו אותה וחזרנו להתקרר בספינה.

עכשיו מלבד האוכל הייתה אטרקציית ערב נוספת בספינה - הקאזינו. לא לי ולא לאהוביק הזדמן להיות במוסד שכזה והוא תמיד התקשר לי לטיפוסים משורשרים ועילגים. וכך אכן היו שוכניו אלא שהעילגות שלהם הייתה במבטא מדרום ארה"ב וזה היה מצחיק יותר ומפחיד פחות. פרטנו 100 דולר וניגשנו למכונה הזאת עם המטבעות שדוחפים ודוחפים ואז כמה מהם נופלים ואפשר לדחוף עוד והנה איך שנדמה לך שתיכף נופלים כל המטבעות לחיקך - הם לא ונגמר לך הכסף. הסיבוב הבא היה על המכונות, שם זה הרבה פחות ברור. לחצתי על כפתור והמכונה מראה סדרה של מספרים וצורות, חלקם מתחברים בהגיון שאינו ברור לאיש (ביררתי עם כמה אישים ואף אחד לא מבין אבל לא מתווכח כשהוא זוכה) . אחרי שעה כזאת חשבתי שהמוח שלי נמס אלא שאז הגענו לשולחן הטקסס הולדם. טה דם.

אבל כתבתי מספיק לערב אחד ולפוסט אחד. על מעללי הפוקר ועל החיים בנמלים האחרים בקרוב.