לפני כשנתיים החל לבבי להפשיר אל האקס. גרנו קרוב, מרחק של 10 דקות הליכה רגילה ולשנינו היה סדר יום דומה: עובדים מהבית ובעיקר בלילה, אוהבים לאכול בחוץ ולהעביר את הזמן בבתי קפה ובצפייה בקומדיות מצויירות. זה היה לי מוזר כשהוא התחיל להתעקש לישון אצלי, גם אם זה רק להתכרבל, ואז להישאר כל היום, ולחזור לבית שלו רק כדי להוציא ולהאכיל את הכלבה.
ההיסטוריה הזוגית שלנו הייתה כה עמוסה באהבה נכזבת שבכלל לא היה בזה משהו רומנטי. הייתה תחושה של חברות קרובה, שותפות גורל שכזאת ובעיקר תמיכה וצחוקים. אני הייתי מושבתת מפעילות על הגב והוא היה מדגדג אותי למוות ובסוף הייתי מצליחה לדדות את דרכי לפלאפל הקוסם עם מקל ההליכה. הוא גם היה שם לתמוך ברגעים הטובים, כשהחלמתי והחלטתי להיגמל מגלוטן ומסוכר, וכשהתחלתי לעבוד בנענע. הוא היה הדבר הכי יציב בים של שינויים חיוביים.
אגב, הנה אנקדוטה: בדירת הקרקע, שהייתה מפוצלת ל-3 דירות מיניאטוריות, עבר
לגור שכן צעיר ועיוור, עם כלב הנחייה שלו. מסתבר שהוא קיבוצניק שעבר לעיר
ומנסה לנהל חיים עצמאיים ומלאים. עזרתי לו עם המחשב והטלפון המדברים שלו,
כתבתי צ'קים שהוא היה צריך לתת. הראתי לו איפה הדוד חשמל ולוויתי ממנו את
הכדור פיזיו הגדול והאדום, שתפס כחצי חדר, כדי לעשות מתיחות לגב. הזדעזעתי
כשיום אחד הוא קרא לי לראות אם המים מהברז בסדר, כי לדעתו הם היו מסריחים ובכיור שלו גיליתי שני תיקנים ענקיים. הלכתי וקניתי את חומרי ההדברה הכי טובים וריססתי לו את הדירה.
עם זאת, הקשר התחיל
להיות תלותי משהו. הוא כל הזמן היה שוכח את המפתחות שלו ומתקשר שאפתח לו את
הדלת הגדולה והמשותפת. דופק אצלי בדלת בשעות מוזרות עם בקשות עוד יותר מוזרות. את הדלת לחדר שלו הוא היה משאיר פתוחה ובכך מבטל את האשליה המועטה שאני אכן גרה בדירה משלי. שיהיה ברור, את השכן שהיה שם לפניו הייתי מריחה בימי שישי כשהוא היה עושה ספונג'ה ושם את אוסף שלמה ארצי שלו. אני בטוחה שאם אפגוש אותו ברחוב לא אזהה אותו כלל. פתאום בא האיתם הזה עם וולטר הכלב ופותח קיבוץ בדירה. מזל שלקחו אותו ל"אח הגדול" ושוב נהיה שקט. כשהוא חזר כבר לא הייתי שם.
בפברואר שעבר נסעו החברים-שלי-כמו-משפחה לשבוע בסין. את ילדתם האהובה איפסנו אצל הסבתא ואת הכלב החמוד מהאגדות אצלי, בדירת 20 המטרים + חתול. מאיר לא אוהב חתולים אבל הוא ואמסטרדם הצליחו לנהל יחסי שכנות תקינים במשך שבעת הימים, כשהם מחלקים את השטח ל"למטה" ו"למעלה" ולא נכנסים זה לטריטוריה של זה.
משהו בביקור של מאיר הרחיב לי את הלב והזכיר לי שהאהבה אפשרית. שבריר מהמבט המסכן-ממיס שלו חדר לאיזור של תקווה, למאגר של אומץ פנימי. לקראת סופו של אותו שבוע עברתי לגור עם האקס ובבלוג הוא התחיל שוב להפציע כ"השותף". לא היה הרבה להעביר כי לא היו לי הרבה דברים. לקחנו את המאזדה החצילית ונסענו לאיקאה לקנות תריסי עץ לחלונות, וילונות חדשים לחדר שינה, שולחן לאק בחום כהה ושולחן מחשב חדש וקטן יותר בשבילי. הודעתי לבעלת הבית החדשה, זו שבעלה התאבד והשאיר אותה עם כמה דירות ירושה, שאני עוזבת. אמנם היו כמה אנשים שרצו את הדירה אבל היא הסכימה להשכיר אותה רק דרך מתווך, כך ששילמתי על חודש נוסף שבו לא גרתי בדירה.
ביומיים הראשונים רעדתי מפחד אבל הפלאשבקים פינו את מקומם למציאות וכבר ביום השלישי היה מאוד ברור שההחלטה הייתה גאונית ולא הגיעה רגע מוקדם מדי. הכל התיישב במקום. עד עכשיו אני לא יכולה לשחזר איך הצלחתי למצוא את הדרך לליבו, ובאיזו עוצמה ועדינות הוא נכנס לשלי. זה היה בזחילה, בהליכה ובסוף בריצה נעדרת נשימה. חלק מהאהבה הזאת הוסטה גם לכלבה שלו, פוקר. עם כל 4 הקומות שצריך לרדת ואז לעלות שוב כדי לטייל, עשיתי זאת בשמחה והתלהבות. גם כשירדתי איתה הרגשתי שהוא איתי ושאנחנו, כולנו, משפחה אחת.
בסיבוב הקודם הייתי במשך חצי שנה אורחת של קבע, והרגשתי אז זרה בביתו. הפעם רציתי לשלם שכר דירה ומחצית מהחשבונות, להיות שוות זכויות וחובות. מלבד הקניות באיקאה עשיתי לנו גינה על הגג, עם אדניות מלאות ניצניות, כיסאות נוח כתומים ושמשייה בירוק בהיר. מאוחר יותר הגיעה גם הספה עם השזלונג. בקיץ טסנו לברצלונה ובזמן ששטנו משם לאיטליה ולדרום צרפת עבדו פועלים זרים על קירות הבית. הם טייחו מחדש את הנזקים שהגשם עשה וצבעו הכל בלבן בוהק.
אמסטרדם החתול, שגדל בשנתו הראשונה עם פוקר, מאוד מרוצה מהמשפחה המאוחדת. הוא נוהג לעבור ולחכך את אוזנו באוזנה של הכלבה. היא בתורה מלקקת אותו עם לשונה הענקית, עושה לו מקלחת בלק אחד והוא הולך, מנפנף את זנבו הדביבוני על פניה' וחוזר חלילה.
שנה עברה ובאמת, כשמסתכלים לאחור, המון דברים השתנו בה. כל כך השתנו וכל כך טובים, אז למה היום ערפל של פחד מצפה את נשמתי, נכנס לגרוני וחונק אותו בדמעות?