בכיתה ו', שנתיים אחרי שעלינו לארץ, הרגשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי. הקיץ שעבר פיזר את האשליות לגבי כמה טוב באמת השארתי מאחור. הכל השתנה ברומניה בלי רשותי, והילדות התפוגגה לאבק דרכים. בסוף הקיץ עברנו דירה, ממרכז קליטה לדירה השכורה.

השכונה הייתה עדיין קשת יום אבל פחות, ומול הבית השתרע אחד הפרדסים האחרונים של רחובות, כמו יער ריחני ומסתורי. לגור על שפת הפרדס היה הדבר הכי קרוב לטבע שהכרתי, כמו לחיות באיזור הגבול בין הטבע לעיר. דמיינתי שהחלומות שלי הופכים לערפל שנישא, וחי בין העצים. 

מעבר לפינה, מרחק שני בניינים, שכן בית הספר היסודי החדש שלי. שם הייתי העולה החדשה היחידה בכיתה, כבר לא חלק מקבוצה של עולים. המחנכת פנינה הסבירה לי פנים ושידרה שהיא שם בשבילי. התמיכה שלה והציונים המשתפרים נטעו בי ביטחון חדש. כיתה ו' הייתה גם שנת בת מצווה לכל השכבה, ואני זוכרת שעבדנו על טקס הסיום כל השנה. הטקס נפתח בכוראוגרפיה אלמותית של שני טורי ילדים, שהופכים לחצאי עיגולים, לצלילי "אור" של שושנה דמארי. אני זוכרת את זה כי הייתי הראשונה בטור ומולי צעד תומר, בו הייתי מאוהבת לסירוגין כל אותה שנה.

עם הילדים היה יותר מורכב. בפעם הראשונה שבה הוצגתי לכיתה היה לי חם, מההתרגשות, מהקיץ הישראלי אבל ממש ממש חם. אז ניפנפתי עם היד כדי להפיח משב רוח שייבש חלק מעגלי הזיעה שהצטברו על פניי. זה הפך למין סימן היכר שלי. כל מה שהיה צריך כדי לחקות אותי זה לנפנף עם היד כאילו הייתה מניפה, וכולם ידעו למי הכוונה. ואם מישהו התבלבל היו מוסיפים עיוות של שם המשפחה שלי ואקה ואקה, כמו של הדב פונזי מהחבובות. 

החברות הראשונות שההכרתי היו קרן וקרן. אחת גבוהה ואחת פחות. ישבתי בסוף הכיתה ליד קרן הלא גבוהה במיוחד. למען האמת בשלב הזה נראה לי שאפילו אני הייתי יותר גבוהה ממנה. בהפסקות האוכל היינו משחקות "כדורפח" בו היינו קולעות את שקיות הסנדוויץ' שהבאנו מהבית לפח. הטורניר נמשך לאורך כל אותה שנה.

למרות שגרתי הכי קרוב לבית הספר הייתי לרוב הולכת לשחק אצל קרן או קרן ואז היינו עוברות במכולת. להורים שלי היה שם כרטיס שבו היו "רושמים" קניות  והייתי קונה לשלושתינו ארטיק קרח. עירוב של נדיבות עם חשש שאני צריכה לפצות את מי שמשחק איתי כדי שימשיך לעשות את זה. כנראה שזה עבד טוב כי גם אפרת ומירה הצטרפו לשלישייה שלנו והפכנו לחמישייה. 

השנה הזאת הייתה הפוגה טובה. השינויים היו ברובם חיוביים והפרידות התמלאו בתוכן חדש, אופטימי, כאילו הדברים מתחילים לתפוס צורה.

ואז הגיעה החטיבה....