אחד הדברים הכי קשים שהיו במשך השבוע הזה, שנראה ארוך כשנה שלמה, היה לצאת מאיזור הנוחות שלי. לא באופן חד פעמי ולזמן מוגבל אלא כל יום, כל שעה, עם דברים שגורמים לי התכווצויות בבטן ומעמיסים על הלב. עולים למעלה דרך הגרון ונעצרים באף ובעיניים, שהיו שמחים לשחרר את הלחץ על ידי דליפה קבועה.

המאבק על ישרא היה הדגל, ומתחת לו כל מיני דברים גדולים שנראו קטנים, אך באופן רגיל היו גורמים לי לכתוב פוסטים שלמים עם מצבים אבסורדיים כשם שהם יכולים להיות קומיים. מיום ראשון למשל לא הייתה לנו אסלה בבית, וגם לא אמבטיה או מקלחת או מים שאינם יוצאים מתוך הכיור במטבח.  ניסינו להישאר בבית כמה שאפשר והצטמצמנו למתחם חדר העבודה והשינה, מתקתקים במרץ ומקווים שלא יבחינו בנו הפועלים ההורסים בשיטתיות כל חרסינה שנקרית בדרכם. לבסוף עברנו פינוי-חצי-מרצון על ידי השיפוצניק, שכבר נמאס לו ללכת על ביצים סביבנו. מצאנו לנו זמן להתחיל שיפוצים בבית, שיפוצים שאורכם בין שבועיים לעד-אחרי-החגים, לא ברור איזה חגים.

בערב יום ראשון כבר עברנו למלון קטן, כמאה וחמישים מטרים מדלת הכניסה לבית. כך שהמגורים הצטמצמו למתחם עבודה, שינה, סלון, וכולם בחדר אחר. נו, לפחות יש אסלה ומקלחת וארוחת בוקר. הכי כיף ארוחת בוקר. עכשיו משתי תחנות עבודה אימתניות, כיאה לבני זוג העוסקים באינטרנט להנאתם ומחייתם, עברנו לריב על מחשב נישא אחד, שעליו לא היה שום דבר מהדברים שתופסים כשליש מזמן הערות שלי ושל אהוביק. להתקין אותו לנוחות לקח יום וחצי, תוך תחושה של ניתוק כללי וחרדה שבשבוע כזה, שבו במקרה גם מאיימים לסגור את ישרא ואני מיטלטלת בין בתי דין לישיבות הנהלה לשיחות עובדים וחוזר חלילה, כל מייל שמתפספס בזמן אמת, מכריע גורלות. היו עוד המון הרפתקאות. נסעתי מעבר להרי החושך התעבורתיים, לאיזור המוסכים של רמת גן ובני ברק. ראיתי איך נראה הגיהנום וחזרתי כדי לספר על זה.

מי שעוקב אחריי יודע כמה אני אוהבת לחיות חיים נטולי לחץ, שבהם יש זמן לקחת הפסקות למכביר. אני לא גאה בלעבוד שעות נוספות או לעשות כל הזמן משהו פרודוקטיבי. אני אוהבת לנזול למקומות שבהם הזמן עובר בלי מסגרת ובלי גבולות. אולי על מנת לתפקד כל הזמן בטורים גבוהים, דמיינתי לעצמי עולם שבו אני נחוצה בכל רגע. עכשיו כשהכל יותר רגוע, אם כי עדיין מתנהל בחדר שרובו תפוס על ידי מיטה, הרשתי לעצמי לקרוא פוסטים רגיל, בלי לנסות להכניס אותם להמלצות. לקרוא בלוגים שאני אוהבת עורר בי את הרצון לכתוב בבלוג שלי. פעולה פשוטה כמו לראות מישהו מתרחץ ולרצות להרגיש את המים החיים על הגוף שלי. אחרי שבוע של חריצת גורלות מה שדרוש לי עכשיו זה בעיקר לחזור לשים לב לכל הקטעים הקטנים מהחיים. אני מתגעגעת אליכם עד מאוד.