היום יום הולדתה של קרלי סיימון!

גיליתי עכשיו בשיטוטיי בפייסבוק שהיום יום הולדתה של האם-ואחות הרוחנית האהובה שלי, קרלי סיימון.

וככה כתבתי בדף המעריצים שלה, כשגיליתי:

I do not know any other singer-songwriter whose voice conveys so much emotion, who is so musically versatile, whose lyrics are so wise and poetic and at the same time unpretentious, and whose kind heart glows on her face while she sings... happy birthday Carly, wish you were my older sister :)

ובמה נחגוג את יום הולדתה אם לא בשירים...

הנה אחד שהוא לא מהמופתיים שלה, אבל כמה היא מרגשת אותי כשהיא שרה בקול נמוך: the night is filled with pretty girls…

הנה הקליפ של השיר שהוא סטוקרי ומפחיד (בשנות השמונים זה עוד לא נחשב מפחיד?), אז עדיף רק להקשיב לקולה המכשף ולקרוא את המילים:

You know what to do

The night is filled with pretty girls
Dancing shoes and flying hair
Not one of them would refuse
To follow you up the stairs
You could have your pick of them
Why decide to pick on me
You promised me you'd stay away
You promised me you'd set me free
Pounding of my heart
Trembling of my hands
Somethings I'll just never understand

[Chorus:]
You know what to do to me
You know what it does to me
You know what to do to me
You know what it does to me
You know what to do

The night is filled with shooting stars
I watch them fall 'cause I can't sleep
I pray that you won't call at all
I'm still awake at ten to three
I hear your motorcycle roar
You pull up short outside my door
I don't know how I got outside
I don't know why I'm on this ride

We make love like a house on fire
We make love like dogs gone mad
Somethings I'll just never understand

[Chorus]

Pounding out my heart
Trembling of my hands
Somethings I'll just never understand

ועכשיו שיר שהוא כן מהמופתיים שלה, הרי יש לי פה גם אחריות ביום חגיגי זה J

שיר שיש בו התבגרות וכמיהה והדינמיות של החיים... הכול!

להקשיב פה

Boys in the trees

I'm home again in my old narrow bed
Where I grew tall and my feet hung over the end
The low beam room with the window looking out
On the soft summer garden
Where the boys grew in the trees

Here I grew guilty
And no one was at fault
Frightened by the power in every innocent thought
And the silent understanding passing down
>From daughter to daughter
Let the boys grow in the trees

Do you go to them or do you let them come to you
Do you stand in back afraid that you'll intrude
Deny yourself and hope someone will see
And live like a flower
While the boys grew in the trees

Last night I slept in sheets the colour of fire
Tonight I lie alone again and curse my own desires
Sentenced first to burn and then to freeze
And watch by the window
Where the boys grew in the trees

ואם אתם באמת באמת אוהבים מישהו, אין דבר יותר מקסים להגיד לו מאשר זה:

Be with me

River runs to the sea
Salmon runs to the sea
If you need someone
You can run to me

Flowers grow to the sun
Shines on everyone
If you've lost the warmth
I will give you some

Lay back on the starry night
Feel as big and as small as you are

Well I see who you are
And I like what I see
If you want to be
You can be with me

יום הולדת שמח :)

לדבר על מורקמי היה לדבר אהבה

[הפוסט הופיע במועדון קריאה. העתקתי אותו גם לכאן כי הוא חשוב לי. מי שכבר קרא שם - יסלח נא...]

"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" / הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. עורכת התרגום: דליה טסלר

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" הוא שם ספר של ריימונד קארבר, ובהשפעתו קרא מורקמי לממואר שלו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". וגם אני יכולה לשאול, על מה אני מדברת כשאני מדברת על מורקמי.

וכעת אני משיבה, שאני מדברת על חבר קרוב ואהוב, שהסיפורים והרומנים שלו נטבעים בי לא כחומר קריאה אלא כמו זיכרונות, כמו סיפור שמסופר היישר אל אוזני בקול ובמילים ובסגנון מובחן של חבר טוב.

אבל כשהתחלתי לקרוא את ספר הריצה הזה, נקלעו יחסינו למשבר. לא בדיוק משבר, אלא שמידרתי את מורקמי. את הרומנים שלו אני אוהבת, אמרתי, אבל כשהוא סתם מדבר, הוא טרחן. וגרוע מזה: הוא אחד כזה שחושב שאורח חייו הוא הנכון, ולי לא נותר אלא להנהן ולהתרחק.

והנחתי את הספר בצד לזמן מה, אבל לא החלטתי לנטוש אותו, כי בכל זאת, זה מורקמי.

וכשחזרתי, נתקלתי בקטע שגרם לי לרצות ליפול על צווארו של חברי הוותיק ולנשק את שתי לחייו:

"לפעמים אומרים לי דברים כמו: 'מורקמי-סאן, אם תמשיך בחיי היומיום הבריאים האלו שלך, האם לא יגיע רגע שבו לא תהיה מסוגל כבר לכתוב רומנים?'. [...] נראה שביפן יש אנשים רבים שמחזיקים בדעה הזאת: כתיבת רומנים היא ביסודה פעולה לא-בריאה [...]

ביסודו של דבר אני מסכים עם הצהרה זו, האומרת שכתיבת רומנים היא מלאכה לא-בריאה. כשאנחנו מבקשים לחבר רומן, כלומר כשאנחנו מנסים ליצור סיפור באמצעות כתיבה, פורץ ועולה אל פני השטח מעין רעלן שהיה חבוי עד אז ביסוד קיומנו האנושי. סופרים, מי יותר מי פחות, ניצבים פנים אל פנים אל מול הרעלן הזה, וחייבים לטפל בו במיומנות, מתוך מודעות לסכנות הטמונות בכך.[...]

אבל אני חושב שמי ששואף להמשיך לכתוב רומנים כמקצוע, ולאורך זמן, חייב ליצור לעצמו מערכת חיסונית המסוגלת לעמוד בפני הרעלן המסוכן (ולעתים אף הקטלני) הנמצא בתוכו."

מאותו רגע והלאה, קראתי בהתמסרות ובעניין ולא הייתה שום טרחנות. רק חוכמה. ואז מצאתי עוד פנינה יקרה שהדהימה אותי ממש:

"ורוב הדברים שהם בעלי ערך אמיתי הם דברים שאי אפשר להשיגם אלא באמצעים שלכאורה אינם יעילים."

אולי לרוב האנשים בעולם, המשפט הזה לא נראה מדהים. אבל אליי הוא הגיע מדויק וצלול ובעִתו. ובראשם של הדברים בעלי הערך – אהבה. שמושגת באמצעים כל כך לא יעילים: המון המון שיחות. לחלוק פרטים טריוויאליים. להקדיש המון המון זמן. להסתכל במישהו שישן. לתת את כל הלב גם כשלא מקבלים עודף. להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו, עד שמוצאים בו אוצרות.

פיסות אני (מתוך מחזור שירים בהתהוות)

קורעת לי מן העולם

פיסות אני

-

הייקו ביתי

כלים בכיור

הכביסה גואה

אני כותבת