אז נסעתי שוב. כן, להודו. הרבה התפלאו ולא הבינו. מה יש לא להבין? מקומות מדהימים, תחושה של קצה העולם, חופש מוחלט, זול בצורה מגוכחת ממש. ויש גם הרגשה כזו שעוטפת אותי שם, הזמן חולף בקצב אחר לגמריי, או אולי לא עובר בכלל? לפחות ככה זה מרגיש עד לנקודה שאתה קולט שאתה צריך לחזור לארץ והלב נשבר.

אני יודעת שאחזור שוב, אהיה חייבת. אולי לא תוך שנה כמו הפעם, אבל זה יקרה ואעשה אז טיול ארוך ויסודי ולא רק לכמה שבועות שמשאירים יותר מדיי טעם של עוד בפה.

בינתיים חוזרת שוב ושוב לאותן התמונות, שוטפת את העיניים ומנסה לחזור לאותה הנקודה בדיוק שצרבתי בראשי.

(Chandra Tal- "אגם הירח". נמצא בגובה של מעל 4,000 מטר. קשה לנשום בגובה כזה וגם כשרואים מראות כאלה.)

(כדי להגיע לשמיים הכחולים האלה צריך לעבור באחד מהמעברים הקשים, בוציים ואיטיים שיש בעולם.)

(המקדש בדנקר בן יותר מאלף שנים. אחד המקומות הכי יפים בעולם. באמצע שום מקום, מרוחק מכל ציוויליזציה ובלילה השמיים מתמלאים מיליוני כוכבים.)

(בית קטן בערבה- צולם בכפר מלנה הידוע ברחבי העולם בתעשיית הג'ראס שלו. המקומיים מחשיבים עצמם קדושים ואסור לגעם בהם, גם לא בטעות, פן תחטוף קנס והנגוע יצטרך לעבור טקס טיהור מפרך.)

(הולכים לישון עם מראות כאלה)

(וקמים עם כאלה)

לא רק הנופים והמראות גרמו לי לאהוב את הודו. גם האנשים הצבעוניים, מצחיקים, פשוטים וטובי לב שפוגשים לאורך הדרך... ואותם אראה בפעם הבאה.