***
עכשיו אני לבד , ואיך שדלת הבית נסגרה, או אפילו כשעמדה להסגר, סככת פרפרים גדולה וירוקה נפתחה מעל לראשי, מלמעלה נגללים כלפי מטה ציטוטי שירה וסיפורים, ודמיונות וזכרונות מעופפים ברחבי הבית, וכולו מלא בלבד שלי, בזמן הקודש. 

כשאני לבד אני הכי שלמה. אני מרוכזת כל כולי בעיסוקיי, ובעולמי הגדול והפראי. אני חורזת מחשבות בשרשרת, אני שרה או מנגנת, או מזמזמת מנגינות, כותבת, קוראת, משחקת במילים בראשי. וחולמת בהקיץ, ומעלעלת בזכרונותיי.. רוב הזמן אני נהנית להיות לבד ואני שטה ברבדי נפשי על מי מנוחות. 

רוב האנשים לא אוהבים להיות לבד. משעמם להם, ריק להם. הם מחפשים מה לסדר בבית או מגזין ישן שלא קראו בו כתבה, ואז מדליקים את הטלויזיה ואחרי שלוש הפסקות פרסומות מתחילים לצאת מגדריהם. וכשהם אומרים למישהו שהם מרגישים איתו לבד, אז זה סימן רע, כי הלבד שלהם די נורא. 

רוב האנשים לעולם לא יהיו הרמוניים עם הלבד הזה, שלי, הלבד האהוב והחם והאוהב. הלבד החכם שאוהב לשוחח איתי על משמעויות של שירים וסיפורים, על תופעות ביולוגיות ואוטוביוגרפיות של אמנים ומוסיקאים, הלבד שאוהב לנגן מנגינות ישנות, ולכתוב מילים שכבר לא אומרים , הלבד שמבין אותי ואת ההומור הטפשי שלי, ונפעם מהאופן הצפוי שבו אני עושה דברים בשגרתיות רהוטה.

אבל יש כמה אנשים שכיף לי להיות לידם לבד. אני מדקלמת להם מחשבות ומדברת איתם על דברים אחרים , וחולמת איתם בהקיץ על אותם מקומות רחוקים, וכאילו כשאנו ביחד זה כמו שאני עם הלבד הקסום שלי, ואני חולקת אותו עם אדם שמעריך אותו, ונפעם מהשגרתיות שלי, ומהאופן הצפוי שבו אני עושה דברים.. 

וכשאדם נכנס לחיי וכשאני ביחד איתו אני מרגישה לבד, אז זה סימן שהוא באמת בשבילי. זה הסימן שלי. 

אשמח לחלוק אתכם את הלבד שלי. 
ברוכים הבאים לערוגת הלבדים
ירק