המאבק של עובדי עיתון מעריב נמשך. הם פועלים בשני נתיבים עיקריים – דאגה להמשך העסקתם בעיתון ודאגה לזכויותיהם המקופחות. לא ניתן שלא להבין את מצבם העגום וגם קשה שלא להזדהות עם מאות העובדים שהבינו לפתע כי קופות הפנסיה והפיצויים שלהם, מצויות בחוסר של כמאה מיליון ₪. את מלחמתם הם מנהלים מול שני גורמים מרכזיים – הבעלים האחרון והקודם של העיתון וממשלת ישראל.

תביעתם של העובדים כנגד מעסיקם, לפחות בכל הנוגע לזכויותיהם הפנסיוניות ולפיצוייהם אם וכאשר יפוטרו, הגיונית וצודקת. לא כך לגבי בקשתם לעזרה ממשלתית. כי היום זה מעריב ומחר זה יכול להיות כל עיתון אחר. כי ההבדל בין עיתון לבין מפעל פניציה המבקש עזרה אף הוא לדוגמה, הוא בעצם העיסוק של מקבל העזרה. מפעל פניציה עוסק בייצור זכוכית. עיתון אמור לעסוק בדיווח, כולל דיווח ביקורתי – גם כנגד אלה שמהם הוא מבקש את עזרתו. אם הממשלה באמצעות נציגיה הנבחרים ייצאו לעזרת העיתונאים, כיצד אלה יבקרו את מעשיה מחר? ואם תבוא לאחר מכן דרישה מאמצעי תקשורת אחר לעזרה על בסיס תקדים מעריב – מה יקרה לדיווח העיתונאי הכולל?

בערוץ 10 למשל, מבקשים את עזרת הממשלה לפריסת חובותיהם למדינה, על מנת לאפשר את המשך קיומו. לצד הבקשה, ניתן לראות בבירור את התמתנות הביקורת של הערוץ כלפי מי מן השרים והעומד בראשם. כי הם זקוקים לעזרה. כי אחרת הערוץ ייסגר. כי אז, הם יפוטרו. ולא, איש לא צריך לומר לעיתונאים שם כי עליהם למתן את הביקורת כלפי מי שבכוחו להצילם. הם מבינים זאת לבד. וכאן טמונה הסכנה האמיתית לדמוקרטיה. כי העזרה המבוקשת הזו על ידי מעריב היום ועל ידי אחרים מתחום התקשורת מחר – תתבע דיווחים מסוג אחר. מסורסים ובלתי אובייקטיביים.

לכן על הממשלה לעזור לכלבי השמירה של הדמוקרטיה, באופן גורף אך לא פרטני. היא יכולה להתערב למניעת כשלים בשוק התקשורת על ידי מתן הטבות מס, עידוד צריכה ובדרכים נוספות. אלא שמן הממשלה הנוכחית - המחזיקה יומון חינמון המחולק לכל מי שמעוניין בו וגם למי שלא – אין לצפות לראייה בעלת אינטרס דמוקרטי אמיתי. כי לה אינטרסים אחרים. בעיקר בתחום התקשורת. בעיקר כשהבחירות נראות באופק. לכן הסכנה הברורה – עזרתה למעריב באופן פרטני עלולה בעקיפין לפגוע באינטרס הדמוקרטי של כולנו. לכם עזרה מעין זו, אינה רק מסוכנת כי אם גם אסורה.