מצאתי את הים

קדום מהאמריקאי.

קדום מהצרפתי, מהפולני, מהדני.

קדום מהלטיני, מהסלבי, מהגרמאני.

קדום מהפיני, מהאמהרי, מהמלזי, מהיפני.

היחיד בעל שושלת מפורטת עד לאבותיו ולאבי-אבות-אבותיו, ראשון בני-האדם.

למד דעת וחוכמה מהקמאיים ביותר, קיבל חוקים והעבירם הלאה. פיתח את הכתב והפיצו לכל תבל.

מדבר ביפה שבלשונות, אף שבניב נחות יותר. העניק לעולם ידע. בנה ערים וסידר את עמו.

הקים ממלכה על אדמתו: את בית שאול הבכיר והחלוץ, את בית דוד המפואר והמשגשג, ולאחרונה את בית חשמונאי הנופל.

מעולם לא הייתה כאן ממלכה פלסטינית, ובטח שלא מדינה פלסטינית.

מה גם, שמעולם לא היה עם פלסטיני, אלא שהוא אספסוף ערבי מארצות שכנות וקרובות - מצרים, לבנון, עירק, סוריה וירדן - שהחל בכיבוש הערבי, אך עיקרו היה בהבאת אותם ערבים בימי המנדט הבריטי ככוח עבודה זול, והתהווה רק במאות האחרונות על אדמת ישראל. היא פלסטין. פלסטין?!

אין מילה כזו בשפה הערבית (כמו שאין בשפה הערבית/בקוראן שום מקום בשם ירושלים...). מקור המילה, דרך לטינית, דרך יוונית, הינו בעברית הקלאסית.

פלשת (Plesheth או Plasheth), חבל ארץ ארוך וצר במישור החוף הדרומי של כנען, ארץ ישראל. נקרא כך בפי העבריים משום שאחד מגויי הים, ככל הנראה עם מיקני (ממוצא יווני קדום), התנחל בו בחפצו לפלוש אל תוך כנען ולהשתלט עליה. העבריים ראו בחבל-ארץ זה חלק בלתי נפרד מישראל, חלק שאליו פלש אויב גדול. המקום נקרא מאז פלשת, ועל שמו נקראו גם בני אותו עם: פלשתים.

בני-ישראל והפלשתים צרו זה לזה במשך מאות שנים, ואף שהעבריים היו על העליונה, בני פלשת הצליחו לעמוד על תלם. במשך שנים התנכרו הפלשתים לבני-ישראל, וכרתו ברית עם כל השאר עד כדי התבוללות וקבלת פולחנים ושליטה של עמים זרים: העמים השמיים שישבו מקרוב, היוונים שעלו מימי אלכסנדר מוקדון דרך התלמיים ועד הסלאווקוסים, וכן, האחרונים שבהם - בני האימפריה הרומית.

הפלשתים התבוללו עם כל הללו ובכך תרמו לדעיכה עצמית,: הם איבדו את שפתם ההודו-אירופאית ואת פולחנם המיקני; אך אימצו תרבות שמית. הם נהיו הלנים בימי היוונים, ולאחר מכן התבוללו עם הרומיים ועם שאר האימפריות ששלטו באזור עד שאחרון הפלשתים נכחד.

"פרובינציית ישראל", שבמהרה נהפך שמה ל-"פרובינציית יהודה" בימי ממלכת בית-חשמונאי, לא הייתה אהודה ביותר על היוונים. לעומת זאת, הפלשתים היו בני ברית צייתנים ליוונים, ולכן הכירו היוונים את שם חבל-הארץ הזה כפי שנקרא בעברית, אך ביטאו אותו בהתאם ללשונם: פלאיסטינה (Palaistine). מאוחר יותר באו אחיהם הרומיים, ששנאו את היהודים. עד כדי כך, שכאשר כשלה השליטה היהודית בארץ-ישראל וחרב בית-המקדש השני, הרומיים סרבו להכיר בשמם ואימצו את השם פלשת כפי שהגיע אליהם מהיוונים, אך בצורתו הלטינית: פלאסטינה (Palaestina). ושם הפרובינציה השתנה לסוריה-פלשתינה, כמעין נקמה רומית ברשויות היהודיות.

על הכיבוש הערבי אין צורך להרחיב, עם כל האבסורד שבו; אבל במאה ה-7 עת כבשו הערבים את סוריה (שסתם, אוף דרקורד, מעולם לא הייתה ערבית בעת ההיא אלא דווקא חי בה עם שמי שדמה יותר לעם העברי), וכך גם את פלשטינה, שמות של מקומות שהיו לפני-כן בשימוש, ממוצא לטיני, או עברי/שמי, המשיכו להיות שמישים כפי שהם בפי הערבים, אבל בהשפעה ערבית. Palaestina נהיה Filastin. מכאן, השם הגיע לרחבי אירופה. העותומנים הגו אותו, והבריטים למדו אותו. צורתו האחרונה, עם השפעה לטינית/צרפתית, הייתה המשפיעה ביותר וכך הגו אותו האנגלים במבטאם Phalestine. וכך כל העולם מכיר אותו היום.

אבל נקודת ההתחלה של ערביי ישראל בקושי מתחילה בתקופת הכיבוש הערבי. למעשה, רוב ערביי-ישראל פה מימי השלטון העותמני והמנדט הבריטי. קום המדינה גרם להבדלה בין אלה היושבים בשטחים וברצועת עזה, ולאלה היושבים בתוך שטחי מדינת ישראל. אך למעשה כולם שייכים לאותו סלט ערבי חסר שם, שאף אומה ערבית לא מוכנה להזדהות עמו ובטח שלא לקבלו. זוהי קבוצה שקובצה במאות האחרונות בתחומי ישראל. לא היה דבר כזה "פלסטיני" בימי הבריטים, אלא פשוט "ערבי". פלסטין היה אך שם נרדף לישראל האבודה. לערביי פלסטין הייתה בעיית זהות קשה, בעוד שליהודים מעולם לא הייתה בעיה כזו. יהודי היה, והינו, יהודי במורשתו וברוחו. השם "ישראל" היה שם מכורתו. היה ברור, כי אם תקום מדינה לעם העברי (שהיהודים הם רק שבט מתוכו) יתקרא שמה "ישראל". אבל לערביי פלסטין לא היה שם, ולא הייתה מדינה. לכן הם אימצו את השם האחרון, בהתרסה חמורה, כאילו הם הפלשתים בכבודם ובעצמם. כאילו הם ילידי הארץ הזו, שבשמה החדש קראו הבריטים, והעותומנים, והערבים, והביזנטים, והלטינים, והיוונים.

כיפת-הזהב או בשמה "כיפת-הסלע" יושבת על הסלע הקדוש ליהודים: אבן השתיה, שהיא קודש הקודשים, הדביר, שעליו נח ארון-הברית. כיפת הזהב הוקמה בימי השלטון הערבי שנתן ליהודים לעלות לרגל למקום הזה, הקדוש ביותר ליהודים. היא הוקמה על-מנת לשמור על אבן השתיה, אך יש האומרים שגם כדי להתחרות עם הפולחן הנוצרי-צלבני שגבר בימים ההם בארץ-ישראל. אבל בימים ההם לא היה שום פולחן מוסלמי במקום. רק בימי העותומנים החלו המוסלמים לתת תוקף דתי מוסלמי למקום, והתחרו ביהודים על העליה לרגל. תחילה הסדירו העותומנים זמני תפילה נפרדים לאלה ולאלה, אך במהרה גברו המוסלמים בחזקתם על המקום והחלו לשלב את כיפת-הזהב בסיפורי-בדיה מוסלמים, שאינם מוזכרים בקוראן. למעשה, מאז נחסמה בפני היהודים הדרך אל אבן-השתיה, והערבים לא מאפשרים אליה גישה; אף שכיפת-הזהב איננה מסגד ולא נערך בה פולחן מוסלמי מסודר/ציבורי. יותר מזה, כאשר מתפללים הערבים על הר הבית, תמיד הם מפנים גבם אל כיפת-הזהב.