הכרתי מישהו.
ז"א לא באמת הכרתי.
אני עובדת במוקד טלפוני. דיברנו ואיכשהו הוא הצליח לאתר אותי באינטרנט, בימינו זה לא מסובך, אני מניחה שאתם יודעים.
בכל אופן דברנו באינטרנט במשך חצי שנה, ויצטייר הרושם שאנחנו די מחבבים אחד את השניה והכל. אפילו דברנו בסקייפ איזה פעם. אבל הוא היה בחו"ל, אז זה לא יכל לעבור את הרמה הזאת.
ראוי לציין שהוא נראה טוב, הוא חמוד ומצחיק. ועל כן, מוקף בנות תמידית- בדיוק הטיפוס שלא היית רוצה להסתבך איתו. אבל כמובן שהפאן המזוכיסטי שלי, נוטה לעשות לי בדיוק ההפך. תמיד.
עכשיו הוא כבר יותר מחודש בארץ. יש לו את המספר טלפון שלי, הוא אף פעם לא התקשר. אבל כבר כמה פעמים שהוא הציע שנפגש[ביוזמתו בלבד], אני הסכמתי, אבל אפעם לא באמת סיכמנו פרטים.
עד לשבוע שעבר. סיכמנו שנפגש בסופ"ש, אחרי שאני אסיים לעבוד.
סיכמנו על זה בתחילת השבוע ואז הוא נסע עם כמה בני משפחה, חלק מהמסורת שלהם בפסח- שלדעתי זה ממש חמוד. סיכמנו שנפגש יום אחרי שהוא חוזר. באותו יום, עבדתי בערב, כראוי לעם ישראל בחג, היה בלאגן היסטרי בעבודה. ורק בסביבות 8 בערב התפנתי לצאת רגע החוצה לפסקה קלה. ניצלתי את ההזדמנות לשלוח לו הודעת SMS על מנת לוודא שאנחנו באמת נפגשים, כי קבענו מתי אבל לא איפה וכאלה(לא שזה בעיה לאור העובדה שיש לי גלגלים משלי). שלחתי לו הודעה בנוסח " אז נפגשים היום?"
ואין קול ואין עונה.
ואני שואלת למה?
למה הוא עושה לי את זה? ויותר גרוע... למה אני עושה את זה לעצמי? כבר כמה וכמה פעמים קברתי את זה. אמרתי שזה לא בריא. שזה חסר סיכוי. שהוא סתם פלייר. ואיכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי משחקת בחזרה ל"ידיים" שלו.
אני לא מכירה אותו באמת אפילו. ובכל זאת, הוא מצליח לעשות את זה כל פעם מחדש, בדיוק כשאני חושבת שהינה. זהו. הוא נופל עליי. מציע. אני מסכימה. ואז מפתחת ציפיות, אפילו שאני אומרת לעצמי שלא. ואז הכל מתנפץ. ואני נסדקת.
מתי כבר יבוא גבר אמיתי. לעזאזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
