Unholy Confessions

היום הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי בקול "את טועה".

כי זו באמת טעות.. טעות אחת גדולה.

למה דווקא הדבר הזה שאמור להיות לטובתי לא קורה כ"כ בקלות?

אני עובדת על זה כ"כ קשה.. אני רק מפחדת שלא יצא לי מזה משהו בסוף.

מה ביקשתי? שתחשוב על זה? מה קשה לחשוב?

אבל לא כבר ההחלטה ברורה.

ולי, עדיין יש תקווה שזה לא הסוף..

ולמרות מה שעברתי היום,

מחשבות, 

ותסכול,

אני עדיין מחייכת.

ולא, לא לכולם. לעצמי. כי עוד יש בי תקווה..

ולא, זו לא צביעות, זאת המציאות.

באמת עברתי את כל זה היום.

התמונות לגמרי אמיתיות.. ולא מאילוץ.

ומה שנשאר לי, זה להתלות במחשבה שהיא "תחשוב על זה". למרות שאני יודעת שלא..

                                                לפעמים התקווה זה רק מה שחשוב.