אני כבר לא יודעת כלום...

לא מעט אני חושבת על אהבה הראשונה שהייתה לי..והיום הוא כ"כ מבוגר. וסוף סוף יש לו בת.

אני חושבת עליו למה הוא בא לי בזמן כ"כ לא מתאים. אני חושבת עליו כמה אני והוא לפעמים

אולי היינו יכולים להתאים .למרות שהוא לא מרבה במילים.

אני חשובת עליו שהיינו יכולים להתאים כי הוא יותר עצמאי.

אני חושבת עליו שהיינו יכולים להתאים, כי לפחות הוא לא הסתיר.. ולא היה אומר "אמן" תמיד להורים שלו.

אני חושבת ....

שהוא כבר לא שלי..

אני יודעת

הוא בנה חיים שתמיד רציתי שיהיה לו.

 אני יודעת שהוא תמיד יהיה שם

גם אם זה לא פיזית

הוא דאג לי

שהיה לי רע

שלח לי הודעה אם אני מרגישה בסדר.. זה מראה באמת כמה אכפת לו.

גם שהוא במציאות אחרת לגמריי

היום החבר שלי כל הזמן עם מצבי רוח , כל הזמן מקשיב בקול ההורים...הוא מקשיב ללב,אבל עושה מה שהראש אומר לו.

אבל הוא צריך להיות איתי מאה אחוזר. לא תשעים וחמש.. הוא מאוד מאוד הדוק עליהם. אומרים לי כי הוא פרטמטבי, אני מניחה כי הוא כל החיים היה איתם כל הזמן, קניות, סידורים, אוכל וכד' הוא לא הכיר חיים אחרים..

לא שהוא לא נלחם עליי  הוא נלחם ואני עליו.

אבל הוא רצה לפני כמה זמן לבוא.אבל בראש שלו..ההורים........

אמממ ובחר ללכת עליהם

ואז אמר שהוא מתעצבן שלא נפגש איתי.

אז מה אתה רוצה ?

למה כל הזמן המצבי רוח המשתנים האלה?

 מה יש לך ?

אני אוהבת אותך לעזעזעל

ואני יודעת שאתה אוהב אותי

אני רוצה שתלך איתי לבדיקה.. וכן תהיי כנה עם ההורים שלך

תספר להם בגדול שאתה צריך להיות איתי בבדיקה שגרתית

אתה רק מציב להם עובדה,אבל לא צריך לבקש רשות

אתה יכול להתייעץ ,אבל לבסוף לבחור בחירה שלך

מטעיות לומדים..

הם לא יזרקו אותך

הם תמיד איתך

אבל אתה צריך לתפוס שאם אתה רוצה אותי

אתה צריך לדעת שאיתי זה עד הסוף

לא היית רוצה שזה יהיה איתם.

היוםכשהייתי אצל החבר, הגיעה אחיינת שלו. אני לא ממש מכירה אותה מספיק רק מסיפורים. אני אוהבת ילדים אבל לא בהכח כ"כ רגילה  ולא יודעת תמיד מה עושים, למרות שהשתלבתי איתו ושחקתי עם הילדה אספתי לה את השיער נסיתי לתת לה  קצת אוכל.

וראיתי איך הסבא וסבתא שלה( הוריו) אוהבים מאוד את הנכדה שלה ומתעסקים איתה בהמון אהבה.

רצו לי מחשבות ללא הרף אם אני אתחתן איתו , איך הם יקבלו ואם בכלל את העבודה שאני רוצה לאמץ.

איך הם יאהבו את הילד ? כמו אותה ואת שאר הנכדים שלהם? או אחרת כי זה "ילד זר" או שהם יבינו שזה מגיל ינקוט יחייה יחד איתי , יחד עם הבנזוג.. ואיתם .שזה נכד שלהם לכל דבר ,גם אם ה לא מהם.הוא נכד שלהם..

אני רוצה שהעניינים יעברו חלק..

 אני רוצה ללמוד לקבל את המחלה

שאולי בלעדיה הייתי מישהי אחרת?

שאולי בלעדיה? לא הייתי מי שאני היום?

לא יודעת... 

היום הייתי אצל הפסיכודרמה ...

חוייה מיוחדת ,אבל קשה. עבדנו אל המחלה ,  על NF . צריך ללמוד לקרוא לזה בשם בלי לפחד.

עבדתי  שם ב "משחק תפקידים" , שפעם אני המחלה ופעם אני גלית.. היה מאוד קשה ומוזר,אך מועיל.

במסגרת המשחקי תפקידים הבנתי , שאני צירכה לקבל את המחלה, לדעת לתת לה יחס טוב שצריך.

אם אזניח אותה זה לא באמת יעזור היא לא תעלם, דווקא שאני אתעלם מימנה יותר , זה יכול יותר להכאיב לי, זה יכול יותר להזיק לי.

אני באמת רוצה לתקופה כלשהי, ללמוד לקבל את זה עם מימנום פחד וכאב.

כי עכשיו לפני מעקבים "הגדולים" אני מפחדת. אני לא יודעת מה יהיה, ואם יהיה משהו כואב ולא נעים אין לי מושג איך מתמודדים עם זה..

למה בכלל צריך את המחלה הזאת, ? למה היא עושה צרות ? למה בכלל יש סבל מיזה? 

אני מניחה ומאמינה שאחרי מספר מפגשים שעובדים על זה , זה יכול לעזור לי. ולתת לי להרגיש יותר טוב. ,גם אם זה יהיה כרוך בכאב וקצת דמעות.אבל צריך לפרוק את הכאב.

צריך לקבל את זה

 מה שלא ידעתי פעם לקבל את זה,כאשר סיפרו לי על המחלה ועל איך הפחידו אותי עם הדבר  הזה

שאותי למדו זה דבר נוראי! וזה לא בהכח נכון , צריך לחיות את החיים רגיל, ולא לשבת בבית "ולחכות"