אז די עבר הרבה זמן מאז שכתבתי כאן לאחרונה.. אנלא יודעת, זה די בא בתקופות אני מניחה..
קצת עדכונים בנוגע למה שעבר עליי מאז ספטמבר -
1. השלמתי עם זה שאני ילדה גדולה
2. אני עדיין לא מקבלת את זה
3. אבל shit happens
4. הייתי שוב בנורבגיה, באוקטובר.
5. היה מדהים.
7. הכרתי שם את החבר שלי
8. והוא בכלל אנגלי.
9. ואחרכך גם הייתי באנגליה.
10. וכל רגע איתו הוא קסום
11. בקרוב שוב :)
12. הוא הצליח להמיס כל טיפת פלדה שהייתה לי על הלב
13. עכשיו אני רכרוכית
14. אבל לא אכפת לי, האהבה שלי גדולה
15. והחבוב שווה את זה יותר מכולם
16. אני עומדת לסיים את הלימודים שלי בעוד כפחות מחודש
17. אלוהים יודע אם אני באמת אקבל תעודה
18. נשארו לי שני מבחנים ופרויקט על מנת שאצליח.
19. אני כל כך עצלנית שזה איום
20. אבל זה נגמר.. בקרוב...
21. אני עדיין עובדת במפעל עבדים שנקרא 012סמייל.
22. עדיין ממורמרת
23. התקבלתי לעסקית
24. אבל אני חושבת שאתפטר לפני
25. אני מרגישה שאני אפיק פייל מטורף ואני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי
26. וגם די הזנחתי את עצמי
27. ואת החברים שלי
28. ואני רוצה למות כל דקה שאני לא עם החבוב
29. כי אני שונאת שגרה וזה דבר מגעיל וכל כך לא מתאים לי
30. כנראה שלא באמת השלמתי עם זה שאני ילדה גדולה אחרי הכל.
ובלי נקודות -
אני בסדר , אני מניחה.. חוץ מהקטע של ההזנחה עצמית. אני מאמינה שכשאתפטר אני אחזור למוטב, אבל השאלה היא מתי זה יקרה לעזאזל?
והאם אני באמת אחזור למוטב? או שאני שוב אחזור לימים של אחרי תיכון שכל מה שעשיתי בהם זה לשחק באקסבוקס\וואו ולישון הרבה?
אני כל כך מפחדת מזה. אני מאבדת את הכיוון ובאמת שאין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל להשתנות.
אני שונאת את זה.
ואני גם מאוהבת..
איכס.
ואני רוצה לטוס אליו ולא לעזוב אותו שוב לעולם.
אני לא מאמינה שהצלחתי לבכות אפילו, כשהשעון מעורר שלנו צלצל והייתי צריכה לקום להתארגן לשדה,
ידענו שאנחנו נשאר במיטה לעוד קצת, ובכוונה כיוונו את השעון לשעה לפני השעה שאני אמורה להתארגן בה.
שכבתי עליו, מחבקת אותו ולא מפסיקה לבכות.. בלי הצלילים של ה"בוהוהו" האלה, אני עדיין לא 100% נקבה.
הוא הבחור היחיד שישנתי איתו באותה מיטה 8 ימים ברצף ולא נמאס לי ממנו אפילו לרגע. ואז הוא מנסה לעודד אותי, שהכל יהיה בסדר ושאני כזאת גורג'ס כי זו מילה כזו שיפה רק לאנגלים להגיד, ושהעיניים שלי כל כך נוצצות כרגע שזה נראה כאילו בכיתי אבק פיות.
ואז בכיתי שוב, והייתי צריכה ללכת למונית ולהפרד ממנו לחודש. כי אני עובדת וצריכה ללמוד ואני ילדה גדולה שלא יכולה להשאיר הכל וללכת מהארץ (עדיין)
בדרך כלל אני בורחת מבחורים אחרי לילה, אפילו פחות.. אני לא מסוגלת לראות את הפרצוף שלהם אחרי סקס. אני שונאת לישון עם בחורים. עד שהוא הגיע. ואפילו הנחירות לא הבריחו אותי.
אני אצטט את הסופר האהוב עליי, ניל גיימן באמרה כל כך נכונה שהוא כתב -
Have you ever been in love? Horrible isn't it?
It makes you so vulnerable. It opens your chest and it opens up your heart and it means that someone can get inside you and mess you up.
You build up all these defenses, you build up a whole suit of armor, so that nothing can hurt you, then one stupid person, no different from any other stupid person, wanders into your stupid life...
You give them a piece of you. They didn't ask for it.
They did something dumb one day, like smile at you, and then your life isn't your own anymore. Love takes hostages.
It gets inside you. It eats you out and leaves you crying in the darkness, so simple a phrase like 'maybe we should be just friends' turns into a glass splinter working its way into your heart.
It hurts. Not just in the imagination. Not just in the mind. It's a soul-hurt, a real gets-inside-you-and- rips-you-apart pain. I hate love.
צר לי על הפסיקים וסימני השאלה.
בכל מקרה, לא ברור כל כך מה ניסיתי לכתוב, זה בא בקטעים.
זה גם די מוכיח את העובדה שאני לא יודעת מה אני רוצה ואיך אני רוצה ולמה וכמה.
ד"א
גם הפסקתי עם ריטלין,
אז חוט המחשבה שלי נקטע מהר.
בכל מקרה,
לילה טוב - עד הפעם הבאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
