בדיוק באחת וחצי בצהריים מצלצל הטלפון "הלו"
"אמא תקשיבי"
"כן שלום היי מה שלומך?"
"את מקשיבה"
"כן מקשיבה ושאלתי מה שלומך"
"רגע אמא אין לי זמן זו שיחה קצרה, אני יכולת ללכת לדנה עכשיו"
"צהריים"
"נו כן אני יודעת אבל אמא שלה מסכימה"
"ומה עם אוכל?"
"אנחנו נסתדר על משהו אמא נו באמת"
"את יודעת שאני לא אוהבת שאת לא נכנסת קודם הביתה אחריי בית ספר"
"ובכלל אין לי רכב היום, איך תחזרי?"
"נו באמת אמא אני כבר בכיתה ה' מה אני ילדה קטנה, אני אחזור ברגל"
"אבל שחף גם אתמול הלכת למאיה מבית הספר אני לא מסכימה לזה כל יום"
"אבל נו אמא רק היום, טוב? ואין לנו אפילו שיעורים אנחנו עובדות על ההצגה ליום שישי, רק היום בבקשה"
ואני העייפה מהדיון הזה בכל צהריים מחייכת לטלפון ואומרת לעצמי נו מה יהיה עם השחף הזאת, ומוצאת את עצמי אומרת" נו טוב אבל רק היום עד סוף השבוע את חוזרת הביתה אחריי ביה"ס מובן"
"יש אמא תודה, אני אוהבת אותך"
עוברות עשר דקות וגדולה צועקת מהחדר שלה למעלה, "אמא איפה שחף"
"תנחשי" אני עונה
ולירון: "הלו אמא תקשיבי, אני יכולה ללכת לדנה עכשיו"
"בדיוק" אני עונה
:-)))
(צריך לכתוב את זה אני אומרת לעצמי וממהרת לכאן, חייבת להזכיר לה אותה כשתגדל, מה יהיה איתה עם השחף הזאת, מחייכת).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
