הרבה מעבר

בתחום יחסי אנוש, האמונה היא תכונה הכרחית בכל קשר של ידידות או אהבה.

"לתת אמון" באדם אחר פירושו להיות בטוח באמינות וביציבות של עמדותיו הבסיסיות, בתמצית אישיותו, באהבתו.

בזאת אינני מתכוון לומר שאדם אינו יכול לשנות את דעותיו, אלא שהמניעים הבסיסיים שלו נשארים כשהיו;

למשל, שיחסו לחיים ולכבוד האדם הם חלק ממנו, ואינו נושא ניתן לשינוי.

באותו האופן יש לנו אמונה בעצמנו. אנו מודעים לקיומו של אני, של גרעין פנימי באישיותנו שאינו ניתן לשינוי והמתקיים

לאורך כל חיינו למרות נסיבות משתנות, ולמרות שינויים מסויימים בדעות וברגשות.

זה הגרעין שהוא המציאות מאחורי המילה "אני", ועליו מבוססת ההכרה הפנימית שלנו בזהותנו.

אמונת האדם בעצמו היא תנאי ליכולת ההבטחה שלנו, ומכיוון שאפשר להגדיר את האדם, כדברי ניטשה,

על פי יכולתו להבטיח, האמונה היא אחד התנאים לקיום האנושי...

אנו מאמינים ברעיון משום שהוא תוצר של ההסתכלות והמחשבה שלנו. יש לנו אמונה ביכולות של אחרים, של עצמנו, ושל האנושות

משום שהתנסנו.

בסיס האמונה הרציונאלית הוא יצרנות, לחיות לפי אמונתנו משמע לחיות בצורה יצרנית ופורה.

כדי שתהיה לנו אמונה צריך שיהיה לנו אומץ, שנהיה מסוגלים לקחת סיכון, נכונים לקבל כאב ואכזבה.

כל מי שמעמיד את הביטחון המוחלט כתנאי ראשון לחיים, לא ייתכן שתהיה לו אמונה.

כל מי שמסתגר בתוך מערכת הגנה, שבה המרחק והשליטה הם אמצעי הביטחון שלו, עושה את עצמו אסיר.

כדי להיות נאהב, וכדי לאהוב, צריך אומץ,

אומץ לשפוט ערכים מסויימים כבעלי חשיבות עליונה- ולהרהיב עוז ולסכן הכל למען הערכים האלו.

אמנות האהבה- אריך פרום.