אני האיילה אתה הוא הזאב

המכתב שלא ישלח

לא דיברתי איתך כבר חודש וחצי, זה הזמן הכי ארוך שבו לא יצרנו קשר..

אפילו לא ניסית ליצור קשר, אפילו אני לא ניסיתי ליצור קשר..

אני כועסת עליך כל כך...

כל הדיבורים שלך שאת יותר טובה, שאיתך יהיה לי עתיד יותר טוב, היו סתם דיבורים..

לא יהיה לי איתך עתיד יותר טוב, איתך לא יהיה לי עתיד, את לא יכולה לדאוג לי..

ההחלטה הייתה שלך, את לא יכולה  להאשים אותי ואותה, ההחלטה הייתה שלך לא לגדל אותנו.

איך את יכולה בכלל לבוא ולהאשים אותנו...

איך את יכולה בכלל להתקשר אליו ולבקש מזוונות בשבילך.. את לא מגדלת אף אחד, ולך יש את העזרה שלה.. היא דואגת לך, משלמת לך ללימודים, לאוכל...

לנו אין אף אחד...

את יודעת איך אבא קורע את התחת, הוא עובד בוקר וערב, עובד כל לילה... הוא מגיע בערב לראות אותנו, לאכול איתנו ארוחת ערב ואז רץ לעוד עבודה....

איך את מעיזה בכלל...

'אנחנו לא תומכות בך'?

סליחה... הייתי מתקשרת אליך כל יום שומעת אותך בוכה...

זה לא צריך להיות הפוך?

את אמא שלי, לא אני שלך.. את צריכה לתמוך בי... לא להפיל עלי הכל, לא להגיד על אבא שקרים...

הוא עכשיו מגדל אותנו... והוא מפרנס אותנו בכבוד...

התחלתי לעבוד.. את יודעת, אמא?

אני מפרנסת את הבית.. את יודעת, אמא?

אני משלמת פלאפון שלי ושלה, אני משלמת את הקו טלפון, איטרנט, לפעמים קונה דברים לבית כדי שיהיה לה טוב.. את יודעת את זה אמא?

אפשר בכלל לקרוא לך "אמא"?

עזבת אותנו ככה.. לקחת הכל, את המקרר, את הריהוט, את מכונת הכביסה, את התמונות. הכל...

נכנסנו לבית ריק, ישבנו על הריצפה..

היינו צריכים להתחיל הכל מההתחלה, לשלם על הריהוט, על הבית, על שכר דירה 3 חודשיים מראש, על הבית ספר שלה, על ההוצאות שלי...

הוא עבד כמו מטורף ואת עוד מעיזה להתקשר אליו ולדרוש כסף?

את עוד מעיזה לקחת את הכסף שלה שמגיע לה מקיצבת הלימודים...?

את לא מגדלת ילד, הוא מגדל, ועוד שתיים.

אני לא מכירה אותך כבר, אמא..

איכזבת אותי...

אני לא יודעת אם אני עוד יכולה לקרוא לך אמא..